הכחושים לטיס

בשנת 1983 נחצה לשניים ציבור עגומי המבע שאיכלס את המשולש פינגווין, קולנוע דן וליקוויד, והחל את צעדיו הראשונים, המהוססים כמובן, במשעולי לב תל אביב. החלק ששמע את “Blue Monday” של ניו אורדר הסתער בחדווה על האלקטרוניקה החדשה מייסודה של הלהקה המסתורית למחצה; והחלק השני, מעוגן היטב במסורת הדיכאון של להקת האם ג'וי דוויז'ן, דחה את הבשורה ולא שב אליה, לדעתי - ובהכירי את רובם - עד לעצם היום הזה.
סיפור עצוב מאין כמותו. האשמה כלפי ניו אורדר היתה כפולה: הם גם נטשו את הגיטרות הנוקבות ואת התיפוף המונוטוני העצבני, וגם בגדו במורשת הדיכאון המנצ'סטרי, מותירים את הזירה ליורשים עגומים מהם, כמו הסמיתס - גם הם מאותה עיר, שישועה לה רק בקבוצות הכדורגל שלה ובמוזיקה שניפקה בכמויות מאז 1977, פאנק, אתם יודעים. ניו אורדר היא חבורה מעונה. הם הספיקו לשרוד כל כך הרבה צרות, שלפעמים קשה להאמין שכיום, 21 שנה אחרי שקמו מהשבעה על יאן קרטיס, הסולן המנוח שבחר להתאבד לפני פריצת הדרך הצפויה בארה"ב, הם מסוגלים לגרום למעריץ ותיק הנאה, כמעט חיוך קטן של שביעות רצון, למשמע האלבום החדש "Get Ready".

הכל, חוץ מכשרון שירה

שמונה שנות בצורת עברו על החברים בלהקה, ברנרד סאמנר (גיארות ושירה), פיטר הוק (באס), ג'יליאן גילברט (קלידים), וסטיב מוריס (תופים וקלידים). כל אחד מהם פנה לפרויקטים אישיים: מוריס וגילברט בדואו הכושל ”The Other Two", סאמנר יחד עם ג'וני מאר ולעתים ניל טאננט ב"אלקטרוניק", ופיטר הוק ב"מונקו" - אף אחד לא יירשם כשיא מוזיקלי כלשהו (אם כי ל"אלקטרוניק" היו מספר רגעים יפים). עכשיו, אחרי שהשתפשפו בהופעות מזדמנות, הם חוזרים באלבום מענג, חם, מסתלסל, כאילו לא קרה דבר בעשור האחרון. אותם מרבדי קלידים, בס שנשמע ומשמש כגיטרה מובילה, ריפים נמרצים של גיטריסט מוכשר, והקול הקטן והזערורי של סאמנר, שממשיך לשיר ולזייף בחוסר נשימה את המילים הנאיביות של ילד מתבגר, כאילו לא נעלם הפאנק מעולם. "אני לא רוצה להיות כמו אנשים אחרים, לא רוצה מפתח, לא רוצה לשטוף את המכונית", הוא שר ומאמין בעצמו. וכדי שלא יוסר ספק בדבר החשיבות המינימלית שמיחסים ניו אורדר לצחות הקול, מתארחים כאן בובי גילאספי מ"פריימל סקרים" ובילי קורגן מ"הסמשינג פאמפקינס", שני אנשים מוכשרים שאפשר ליחס להם הכל, חוץ מכשרון שירה. אבל מה זה משנה, מרגע שהאלבום נפתח עם הסינגל הראשון "קריסטל", אתם פשוט יודעים; אלו ניו אורדר, עם הצליל שאין לטעות בו: הגרוב הסוחף קדימה, התיפוף שהתעדן מעט אך ממשיך להלום באוזן, והבס, הבס הזה שקשה להאמין שמישהו יכול להפיק ממנו צליל כה נוקשה ודינאמי.

האלטרנטיבה האולטימטיבית

פעם, כשניו אורדר היו להקה ללא פרצוף, להקה שמעולם לא הצטלמה על עטיפות אלבומיה, והקליפים שלה, כמו גם ההופעות, היו חשוכים וקשים לצפיה, התגלגלה לקהיליית הגל החדש הקטנה בתל אביב קלטת שצולמה בניו יורק בשנת 1981, ושם לראשונה נראתה הלהקה. אוסף של שלושה בחורים אנורקטיים וביישנים עם חולצות מכופתרות, ובחורה צנומה במיוחד, שריפרפה על הקלידים. אז גם הסתבר שאת כל תפקידי הגיטרה עושה למעשה הבאסיסט, כשהוא משחרר את סאמנר לשירה חסרת הנשימה עם קול הציפור שלו. היום, כשצופים בחבורה השמנמנה הזו - ואפשר לעשות זאת באמצעות DVD מצוין בשם "New Order 316", שיצא השנה ומכיל הופעות מפסטיבל רדינג 98', ואותה הופעה היסטורית מ-81' - קשה להאמין שפעם בנות תל אביביות היו מתאפרות כמו ג'יליאן ורוכשות נעלי גולדה שחורות, וילדים כפתרו את חולצותיהם בחום והסתפרו קצוץ עם בלורית נחמדה כמו החברים הכחושים ממנצ'סטר.
ניו אורדר היו האלטרנטיבה האולטימטיבית, הם היו בני בית במגזינים נחשבים כמו ה-FACE וזכו לביקורות פיוטיות, על סף השירה, ממאורות ביקורת רוק כמו פול מורלי וצ'ארלס שאר מוריי. בתחילת דרכם הם גם הקימו חברת עיצוב שפעלה במסגרת חברת התקליטים האגדית "פקטורי" וענתה לשם "גרפיקה אינדוסטריה". במסגרתה הם חידשו את הגרפיקה שנוצרה שישים שנה קודם על ידי קבוצות פוטוריסטיות באיטליה ובריה"מ הצעירה. הרבה עיגולים וקווים נקיים מאוד, כשעל גבי עטיפות התקליטים לא צויין שום פרט מלבד שמות השירים. גם כשהעטיפות השתכללו וזכו לפורמטים מהודרים יותר, כמו עטיפת פרגמנט וציורים וצילומים פוסט-מודרניים על סף הקיטש במתכוון, עדיין זה היה אלמוני, מרוחק וקר. את כל העטיפות מאז ועד היום עיצב פיטר סוויל, והוא דאג לאתר החדש והבלתי ידידותי גם היום.

תחת שמיים גשומים

שיווקית ניו אורדר מעולם לא שיחקו לפי הכללים המקובלים. את הלהיט הגדול ביותר שלהם "Blue Monday" הוציאו רק בגירסת 12 אינץ', ולמרות זאת, הוא נחשב ל-12 אינץ' הנמכר בכל הזמנים. גם המעבר לאלקטרוניקה לא עבר בשתיקה, אבל היום, אחרי עשרים שנה, אין כמעט יוצר שיכחיש שהם היו אולי בין התורמים המשמעותיים ביותר לשידוך בין סול לבין מחשבים, מקצבים אלקטרוניים, פאנקי וצבעים לטיניים. הם היו אלה שעבדו עם זמרות ליווי שחורות, נגעו בראפ וסללו דרך למאות יוצרי פופ אלקטרוני בעשור וחצי האחרונים. הם עבדו עם מפיקים כמו מרטין הנאט וארתור בייקר, עשו קליפים עם להקות מחול רדיקליות וצלמים אלטרנטיביים, והעיקר הביאו הרבה חום למוזיקה שנחשבה קרה ומנוכרת. עד היום אני חושב שהשיר “Bizarre Love Triangle" הוא אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם.
ומעבר לרומנטיקה האפורה והמחשמלת, ניו אורדר פעלו גם כמקדמים של עירם מנצ'סטר. הם היו שותפים יחד עם חברת "פקטורי" באיתור כישרונות, והקימו את ה"הסיינדה", שהיה אחד ממועדוני הרוק המובילים בבריטניה. היום ההסיינדה כבר סגור. מנהל הלהקה רוב גרטון נפטר ממש לפני הפריצה המחודשת, וההיסטוריה רצופת הטרגדיות של ניו אורדר ממשיכה בשלה.
זה לא מפריע לאלבום הזה להיות יצירת פופ מהנה. לא גדולה, אבל של להקה גדולה, כיום לא חדשנית, אבל עם היסטוריה של חלוצים. למעשה, אין פה שום דבר שיגרום למי שנפרד לשלום מניו אורדר לחזור אליהם בריצה. אבל למי שמוכן ללכת בנחת ולמצוא את עצמו זז בחדווה למשמע אוסף השירים המתוקים-מרירים האלה, זה אלבום סתיו מצוין. חכו עוד חודש, וכשהגשם הראשון יתחיל לטפטף והשמים יאפירו מעט, קנו אותו.

ניו אורדר, "Get Ready" (הפצה: הד-ארצי)