הדולומיטים האיטלקיים

לבוא אל הרי הדולומיטים של איטליה בטיול מאורגן זה חטא. לבוא לשם בגפך, בלי בן/בת זוג, זה כבר פשע. כי טיול לדולומיטים הוא כמו שוטטות באלבום התמונות של הרומנטיקה. ואם אתם לא טיפוסים רומנטיים, תפסיקו לקרוא כאן ותעברו לעמוד אחר, כי אל הדולומיטים באים עם המון אהבה.
כדאי שתשכחו כל מה שאתם יודעים על האלפים של שוייץ. הרי הדולומיטים זה סיפור אחר. כאן הנוף פראי יותר, נטול מתקתקות, קשוח שכזה. עטור בהרים שחורים שעוד לא התקלקלו על ידי בני-אדם. והכפרים האיטלקים פשוט מקשטים אותם.
האיטלקים כידוע הם אלה שהביאו את הטעם הטוב לעולם. בארכיטקטורה, בעיצוב הפנים, באופנה, בנעליים, במה לא? הם הרי אלה שהמציאו את האופרה, את מיכלאנג'לו, את הפסטה ואת האספרסו. הם גם המציאו את הדולומיטים, מקום נהדר לתפוס בו שלווה.

למאהלר יש קרניים

המקום היפה ביותר אותו כדאי להפוך לבסיס לטיול היא עיירה קטנה בשם טובלאך, הנפרשת כמו מפת שולחן בעמק נהדר בלב ההרים. באיטלקית יש לה שם נוסף: דוביאקו. כאן התרחש סיפור האהבה הגדול, היפה והכואב ביותר בעולם המוזיקה.
ומעשה שהיה כך היה. הזמן: ראשית המאה ה-20, אז האזור כולו עוד נקרא דרום טירול, והיה חלק מאוסטריה. גוסטאב מאהלר, גדול המלחינים היהודים בכל הזמנים, ענק המלחינים של מה שנקרא הרומנטיקה במוזיקה, נהג לצאת בקיץ לטובלאך שבדולומיטים, כדי לכתוב את יצירות הענק שלו.
מאהלר יצא למקום הקסום הזה עם רעייתו אלמה, שהיתה כנראה אשה מהממת, אחרת אי אפשר להבין מדוע כל גדולי העולם במוזיקה, בספרות ובארכיטקטורה נמשכו אליה בעבותות של אהבה בלתי אפשרית.
בטובלאך כתב מאהלר את הסימפוניות השמינית המונומנטלית, התשיעית, ואת השיר על הארץ - אחת היצירות המרגשות בעולם המוזיקה. טובלאך היה אז כפר קטן. מאהלר שכר לו שם צריף עץ גדול שנראה כאילו נשתל בתוך השדות, סמוך ליער גדול.
כשמאהלר ישב, עבד קשה, התייסר בכתיבה, ניצלה אלמה את עובדת היותו של בעלה צמוד לדף התווים, והלכה לה בשדות. ועם מי טיילה הנפש הרומנטית הזו? עם ואלטר גרופיוס, הארכיטקט המפורסם.
בטובלאך הוציא מאהלר את היצירות היפות שלו, ואילו אלמה הוציאה לו קרניים.
והיום טובלאך זה המקום בו נערך פסטיבל מוזיקה על שם מאהלר. ואם אתם מחפשים פסטיבל בינלאומי מעולה אבל לא מנופח, מקסים בגיוון שלו אבל לא סנובי ולא לנובורישים - זה המקום. הפסטיבל מתקיים בכל בקיץ, בחודשים יולי-אוגוסט. אסור להחמיץ.
הלכו האיטלקים, שיפצו את הצריף של מאהלר, אבל לא קילקלו אותו. שמרו אותו כאילו גוסטאב ואלמה עזבו אותו דקות אחדות לפני שפלשת פנימה. כמו להיכנס אל תוך האלבום המשפחתי של מאהלר.
בערבים עורכים בפסטיבל מאהלר קונצרטים משגעים. שווים לכל נפש. שיחזרו כאן קומפלקס של ארכיטקטורה יפה שנקרא גרנד הוטל, ובנו בתוכו אולם קונצרטים חדש. ושוב, לא מנקרים פה את העיניים. לכאן באים לשמוע מוזיקה בלי בגדים מעומלנים, בלי עניבות ובלי פאייטים. כאן כל אחד בקהל הוא מלך. מנגנים ושרים רק עבורו.
בטובלאך מנגנים את היצירות של מאהלר ושל מלחינים אחרים בני דורו. לכאן באים רק המוזיקאים הטובים, לא הבנאליים והשטחיים. לאלה לא נותנים להיכנס לכאן. השנה הגיעה שלישיית במברג (כינור, צ'לו ופסנתר) והם הלהיבו את הקהל בתוכנית מעולה ובביצוע נפלא. כשהקונצרט מסתיים יוצאים החוצה אל גינה ענקית. ואז מחכים לך בתי הקפה והמסעדות המשגעים של המקום. אז מה צריך הבן אדם יותר?
ערב אחד ניצבה זמרת אוסטרית אחת צעירה וגם טובה והגישה תוכנית שכולה שירים אמנותיים של מאהלר (כמובן) ושל ברהמס. ואז באה ההפתעה: היא הוסיפה גם שירים של אלמה מאהלר. מתברר שהפאם פאטאל היתה גם מלחינה. את איכות השירים שלה מיותר להשוות ליצירות של בעלה גוסטאב.
והיה גם שיא - התזמורת הצעירה של גרמניה. על הבמה ישבו כ-100 נגנים צעירים, שביצעו את הסימפוניה התשיעית של מאהלר, שהיא הקשה ביותר לנגינה מכל הסימפוניות. רק פתחו הצעירים האלה בנגינה - ואני חטפתי הלם. זה היה הלם הצליל. הלם היופי המוזיקלי של המנצח רוברטו פאטרנוסטרו, שהוציא מהילדים נגינה באיכות שהפילהרמונית שלנו היום יכולה רק לחלום עליה. מדהים.

חפשו את קורטינה

ועכשיו הולכים לאכול ולשתות. בטובלאך, אזור בו גדלים הגפנים באקלים אידיאלי, יינות מהטובים ביותר באיטליה. כוסית אחת והרי הדולומיטים השחורים יחייכו אליכם מסביב. הורידו את העיניים קצת למטה, והכל מלא יערות. והריח, איזה ריח! רענן, טרי כזה. ובכל מקום בו תנחתו מחכים לכם פירות היער, פסטות עם פירות ים ועם פירות יער, וקינוחים משגעים.
בטובלאך שוכנת כנסיה מיוחדת במינה: כנסיה בצבע ירוק, כולה בסגנון הבארוק. בטובלאך אפשר לעשות קניות משגעות. יש כאן היצע ביגוד של כל המותגים בחצי מחיר, ומרכז לבגדי עור איכותיים מתוצרת האיזור, במחיר זול יחסית.
ועכשיו מתחילים לצאת לטיולים מסביב. לאן שלא נוסעים, נדמה שנכנסים לתוך גלויה של נוף משגע.
מתחילים לעלות עם המכונית לעבר העיר הנודעת בקיסמה קורטינה. פחות משעה נסיעה. עולים אל ההרים, חוצים נהרות, עוברים ליד יערות והעין לא שבעה. קורטינה היא באמת פנינה. יופי פראי משתלב בארכיטקטורה נפלאה. כאילו הבניינים העתיקים מנהלים שיחה מתמשכת עם הנוף. והאוויר, איזה אוויר! אתם יכולים
להזכיר לי על מי כתבו פעם את המשפט: אוויר הרים צלול כיין?. ירושלים? הצחקתם אותי.
יורדים מקורטינה, הפעם במסלול אחר, דרך כפרים ציוריים. ובדרך הכל ירוק. ירוק חזק כזה, מסביב מים זורמים בשצף קצף. אין שם איזור מת או מקום לא יפה. פשוט לקנא.
אם את רוצה לדרוך על מקום אחד, אז תתחילי לרוץ, אמרה המלכה לעליסה בארץ הפלאות. אבל בטיולים כאלה אני אפילו לא רוצה לדרוך על מקום אחד. בדולומיטים אתה מבקש דבר אחד: הלוואי שהשעון ייעצר. מה בוער?
זוהי טובלאך. פסטיבל מוזיקה משגע, אחר, אמיתי. אז נכון שאלמה סידרה שם את גוסטאב שלה. אבל הרי אין שום סכנה שהסיפור הזה יקרה גם לך.

אספרסו עם ניחוח שטרודל

העיירה טובלאך שוכנת בצפון איטליה, באיזור הנקרא דרום טירול, לא רחוק מהגבול האוסטרי. באוויר נפגשים הריח של האספרסו האיטלקי עם הניחוח של השטרודל האוסטרי.
מגיעים אליה בנסיעה מזרחה מבולצאנו, מהלך של שעה נסיעה במכונית. אפשר להגיע אליה גם בדרך נהדרת נוספת: יוצאים במכונית מונציה ועולים עם הכביש המתפתל צפונה. הדרך (כשעתיים וחצי) מרהיבה, כי עוברים מחוף הים דרך העמקים עד למעלות הדולומיטים, ומשם בירידה מקסימה אל טובלאך.
בטובלאך יש בתי-מלון מכל הסוגים. אפילו המעולים ביניהם אינם יקרים כמו במקומות המרכזיים של אירופה. ולמרות המחיר הנמוך שם, קבלת הפנים נהדרת. אלה מתנהלים כמו פנסיונים של פעם.
החלונות מכל החדרים משקיפים אל שלושת השפיצים השחורים - ההרים הגבוהים, הסמל של הדולומיטים. מה הפלא שבחודש יולי השליכו עלינו במלון שמיכות פוך.
אחד העינוגים הגדולים בטיול באזור הזה הוא העלייה דרך מעברי ההרים בגובה של 2,500 מ'. אבל זהירות! הכבישים צרים ומפותלים. זה מיועד רק למשוגעים שמתים על נהיגה בסיבובים חדים עוצרי נשימה.
בדרך עוברים כפרים יפהפיים, פשוטים, פראיים משהו, עם כנסיות בארוקיות עתיקות, בתוכן מוצאים לפעמים שירת מקהלה נהדרת בימי א'.
נוף פראי, שום דבר לא מלוקק, אוכל שרק הריח שלו גורם לך להזיל ריר, מוזיקה נהדרת ונוף שלא מתעייף לרגע. על דבר כזה אפשר לוותר?