שחורות, חמות ומפנקות

השבוע נפגשתי במסיבת יום הולדת עם כמה מחברותי למכון הכושר, שהתעניינו מה קיבלתי לשמוע השבוע. כשהגעתי לדיסק החדש של מייסי גריי, נאנחו כולן ואמרו: "אוף, איך אפשר עוד לשמוע את הקול שלה?"
כי זאת יש לדעת, אלבום הבכורה של מייסי נטחן באוזנינו המזיעות כבר שנתיים ללא הפסקה - ללא ספק העדפה ברורה של בעלת המקום, אבל סבל גדול למתאמנים האומללים. גם הזיכרונות הנעימים מההופעה המצוינת שנתנה פה גב' גריי לפני אינתיפאדה וקצת לא הצליחו לגרום לי להתאהב בחזרה באישה עם הקול שהוגדר פעם "דאפי דאק עם נשמה".
אלבום שני הוא אלבום שנוטה להיות שונה מאוד מהראשון או דומה לו להפליא אבל פחות טוב, וזה מה שקרה לגריי. היא ממשיכה לעטות את מחלצות הפאנקי הקדום כשהוא שזור במעט סול פסיכאדלי ונשמה מעובדת, ומזמרת להפליא מעין סול כוחני ובלאדות מתחנחנות. לפעמים זה נשמע כמו גירסאות חסרות השראה של פרינס בתקופתו הפסיכאדלית, ולעיתים כמו סתם קישקוש של מי שמנסה בכל כוחה לתחזק תדמית של משוגעת חביבה אבל למעשה מתפקדת כמכונת תעשיית מוסיקה משומנת עם כל השטיקים האפשריים (כולל השימלה סרת-הטעם בטקס סר-הטעם של חלוקת פרסי MTV). שמות נחשבים כמו אריקה באדו, הקלידן של הביטלס בילי פרסטון ומוס דף מופיעים אמנם ברשימת הקרדיטים באלבום, אבל משום מה לא מורגשים.

משתגעים על מרי

האלבום השלישי של מרי ג'יי בלייג' (ששיר אחד ממנו הופק על ידי מיסי אליוט הגדולה) הוא סיפור אחר: בשמיעה ראשונה הוא מאכזב, וכאלבום שלם ורצוף רחוק מלמדהים, אבל כשמפרקים אותו לחלקים ומקשיבים בנפרד לכל שיר מגלים את יופיו. בלייג', שעברה שנים קשות וסוחבת אחריה חיים מסובכים ולא קלים, מצליחה להשתחרר כאן משרידי הראפ והפאנקי - הטובים כשלעצמם - ונותנת דרור לנשמה שלה, נוגעת בגוספל וסול עמוק ועשיר בגוונים. הקול של בלייג' לא זקוק להצגה, והדואטים שלה עם ווייקליף ז'אן ומת'וד מאן (מהוו טאנג קלאן) הם יצירות מופת של שירת נשמה. הקשיבו ל-Love, השיר הראשון, ל-Family Afair שהפיק ד"ר דרה, ובעיקר ל-PMS ו-No More Drama הצמודים אחד לשני - מופת של הגשת שיר עם קול אדירים וגישה של מי שעושה מאמצים לצלוח את החיים אל הצד המואר שלהם אחרי הרבה שנות חושך.
לפני שבוע התארחה בלייג' אצל ג'ולס הולנד והזכירה לי קצת את זהבה בן בראשית דרכה: נבוכה, מדברת בקמצנות, שפה דלה ומבטא פשוט, מאוד לא מתחכם למרות שהיא בהחלט זמרת מצליחה ומוכרת. גם שם, בהופעה חיה, היא הפגינה יכולות מרשימות.

למה לא תורידי משהו

לא תמיד אני ממליץ על אלבום רק בגלל מספר כה מועט של שירים, אבל זה בדיוק מה שקורה עם החדש של פוקסי בראון, Broken Silence, גם הוא השלישי במספר. כדאי להגיע לאלבום הזה, ולו רק בשל שיר מספר חמש, The Letter, דואט קורע נשמה עם רון אייזלי. בראון התחילה את הקריירה במקביל לזו של ליל קים. שתיהן היו בוטות, שרו על כל דבר, תיארו את חיי המין שלהן בפירוט יתר והתלבשו בצימצום רב. פוקסי שליוותה כבר בגיל 15 שמות כמו טוני ברקסטון, אל אל קול ג'יי וג'זי בי, ושיתפה עם האחרון פעולה, זכתה בהיותה קטינה לחוזה הקלטות בחברת דף ג'אם, ולמרות שהיתה מוכשרת ביותר נשארה תמיד קצת מאחורי קים. השנה, אחרי שקים ואחיותיה התיצבו בקידמת כל במה אפשרית, בראון נותרה לבדה עם תדמית הראפרית הקשוחה מברוקלין, ילדת רחוב אמיתית, ובמקביל להתכסות המכובדת של קים, פוקסי הלכה רחוק יותר וצימצמה את הלבוש עד למינימום ההכרחי שיכול להצטלם על עטיפת דיסק מבלי שייפסל.
אלא שעם הסרת הלבוש הסירה בראון כל מגבלה אפשרית, וניכר בה שהיא מרגישה טוב עם התדמית של טופאק שאקור הנשית. היא יכולה להרשות לעצמה להתחשבן עם עברה הצעיר אך העמוס כל טוב, להביע חרטה על הצרות שעשתה למשפחה, ומוזיקלית להכניס נשמה ורגאיי (עם בייבי צ'אם) ולשתף שמות כמו קליס, ווין וונדר, מיסטיקל, יאנג גווין (שגם עזר בהפקה) ותודה מיוחדת לאנג'לינה ג'ולי. אלבום שמשתבח משמיעה לשמיעה ומגלה הפתעות חדשות כל פעם, ביניהן תיזמורים מזרחיים וציטטות אינסופיות מההיסטוריה של הסול.

ולחובבי נאחס מהנשמה

האלבום האחרון בשרשרת לא כל כך שייך, אבל קיבלתי אותו השבוע בהמלצת ברוך, יקיר המדור מלונדון, והוא ראוי להמלצה מיוחדת.
נפתח בשאלה: מיהי טליה צדק? האם היא ישראלית לשעבר, אולי בת של יורדים? עם שם כזה, ולהקה ראשונה שנקראה "עוזי", זה יותר ממסקרן, ובכל זאת בשום מקום לא הצלחתי למצוא אינפורמציה על הזמרת הנפלאה הזו. כל מה שהביוגרפיה שלה משחררת הם פרטים על כך שהיתה חלק מסצינת האינדי בבוסטון באמצע שנות השמונים (עם הלהקה בעלת השם המופלא UZI) ושאחר כך היתה סולנית של להקת אינדי אחרת, COME - להקה שהוקמה בראשית שנות התשעים ועשתה מוסיקה שמזכירה במעט את הפיקסיז והברידרז, גם הן להקות עם עבר בוסטוני. עוד מסופר על טליה שנגמלה מהתמכרות להירואין, ושתוגמלה על כך בקול אפל, שחור ועצוב כמו שצריך. Been Here and Gone, אלבום הסולו הראשון שלה, נשמע כמו גירסה נשית לליאונרד כהן (הקרדיט לברוך) והיא גם מסייעת להשוואה בביצוע שיר שלו, Dance with Me to the End of the World, ומקנחת את האלבום בגירסת כיסוי נוספת לשיר Manha de Carnaval. בין לבין, צדק נוגעת בעצב, כמו שאנשים כמו כהן וניק קייב מסוגלים לעשות עם המון עוצמה וכוח. הקול שלה נשמע לעיתים עייף, אך אצורים בו הרבה מתח וזעם - מעין מריאן פיית'פול לא צרודה.
אם בטור הקודם המלצתי בחום על אלבום הבכורה של נינה פרסון כאופציה נכונה לקדם את הסתיו, טליה צדק מתייצבת על אותה משבצת, עם הפקה פחות מרשימה ורזה בהרבה אבל עם ניחוחות קאונטרי, שעושה רושם שמתחבבים על הרבה יוצרים בזמן האחרון, ועם שירה ושירים קסומים ביותר.
אז נכון, היא לבנה, ואולי אפילו ישראלית לשעבר, אבל שחור זה לא רק צבע אלא גישה לחיים. פעם שאלתי את קובי אור למה הוא מעריץ רק זמרים לבנים סובלים, ולא כל כך שחורים - שסובלים לא פחות, ובעצם הרבה יותר, לאורך ההיסטוריה המוזיקלית - והוא ענה משהו בנוסח: "אני לא אוהב פופ של שחורים החל מהתקופה שזה הפך יותר מדי סקסי, וחוץ מזה, בעידכון להיום, הצדק סובל יותר".