טעות אסטרטגית

ההנחתה הפתאומית של הרפורמה האזרחית מצד ברק, יחד עם הגישושים המגושמים אחרי ממשלת אחדות, היא גם הבטחה וגם איום. היא לא רק ניסיון לפתות את העולים מרוסיה ואת החילונים, היא גם מסר מאיים למפלגות הדתיות. אם הדתיים יעמדו על דרך השלום, המסר הזה אומר (ולא בשפה מעודנת במיוחד, למרות מסמך ההבהרה ה"מרוכך") הציבור החילוני לא יסלח להם. ואז שום דבר לא יעמוד בדרכם של החילונים לחסל את בסיסי הכוח הפוליטיים של הדתיים, ולהוציא אותם מתוך המשא ומתן על פירוש חדש לרעיון המדינה היהודית. ברק את ברק הפקות ואהוד את אהרון דמוקרטיה בע"מ ילמדו אותם לקח. פרט לעובדה שזאת טעות טקטית קשה, המדיניות הזאת מטפחת את המחלה החברתית שהוליד בישראל הויכוח על הכיבוש.
ברמה הטקטית, שליפת הרפורמה החברתית מבצרת את ההתנגדות הדתית לשלום גם בקרב אותו נתח לא מבוטל של דתיים ומסורתיים שהשטחים הכבושים מעולם לא היו עיקר האמונה בשבילם. היא הופכת את המאבק על השלום למאבק על חילון ואת המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאינטרס של אגודת ישראל. אם החרדים יכולים לשמר את אורח חייהם רק כל עוד הימין והשמאל מחזרים אחריהם בשאלות מדיניות, למה להם לוותר על הקלף הזה?
אבל מעבר לטקטי מסתתר משהו חמור הרבה יותר. במשך יותר משלושים שנות כיבוש החילונים בישראל הפכו כנועים מאד בכל מה שקשור ליהדות, והרפורמה האזרחית היא גילום של הכניעה הזאת, ולא מרד נגדה. קיבלנו, ללא עוררין, את המצב שבו הרב לוינגר והרב ש"ך, יחד עם הצלוב החדש דרעי, יגידו לנו מהי היהדות ואנחנו נוכל רק להצטרף או להפנות עורף. היהדות של לוינגר, כמו זו של ש"ך, כמו זאת של עובדיה יוסף היא דת מסתגרת, שונאת זרים ותומכת כיבוש. מאחר שהפקדנו בידיהם את הזכות לומר לנו מהי היהדות, כל מי ששייך למחנה ההומניסטי דחה מניה וביה את היהדות עצמה. הפכנו את השמאל, בקיצור, למלחמה בדת. תהליך השלום, מאחר שהוא חלק מהשקפת העולם ההומניסטית, הפך בעצמו למלחמה בדתיים. התוצאה היא שהרוב הגדול של הישראלים, שאינם דתיים במובן הלוינגרי של המלה או בנוסח הרב ש"ך, אבל יש להם זיקה עמוקה ליהדות, מצאו את עצמם מתגוננים מפני השלום כדי להגן על תחושת הלאום והמסורת שלהם. לא עלה על דעת השמאל החילוני או על דעת הימין הדתי שיכול להיות דבר כזה יהדות הומניסטית, יהדות שלא נזקקת למגנון עינויים ודיכוי בשטחים כדי לקיים את עצמה.
בשנים האחרונות החלו ניצנים של ערעור על התפישה שדתיות היא בהכרח אנטי דמוקרטית. בצד החילוני החלו לצמוח מדרשות ללימוד חילוני של תרבות יהודית, ובצד הדתי קמו אנשים כמו אבי רביצקי, הרב יהודה עמיטל, הרב יהודה גלעד והרב מלכיור - אנשי תנועת מימ"ד - שהשלום הוא חלק מהשקפתם הפוליטית.
ואז בא ראש הממשלה שאמר שהוא ראש הממשלה של כולם, ואמר לנו בעצם שהוא ראש ממשלה של כולם עד שכולם יגמרו לתמוך בתהליך השלום. אחר כך הוא יעשה שוב סדר ויזכיר לנו שהעולם מתחלק לחילונים הומניסטים ודתיים אנטי-דמוקרטים ושאין שום דבר באמצע.
צודק מי שחושב שלוינגר, או הרב שפירא, או הרב מרדכי אליהו או הרב עובדיה יוסף הם אוייבים של תפישת העולם הדמוקרטית. זה לא אומר שצריך לרמוס אותם, אלא שצריך לנהל איתם מאבק פוליטי ותרבותי. התשובה לעמדותיהם הראקציונריות אינה מלחמת חורמה בדת. מלחמה כזאת יכולה רק לדחוף את המרכז לזרועותיהם. התשובה היא שנתחיל לפתח כאן גם יהדות הומניסטית. מי שיטרח לעיין ב"ארון הספרים" המפורסם יגלה שיש שם הרבה הומניזם, ומעט מאד חנן פורת.

גדי טאוב, סופר, מתגורר בניו-יורק