סימיאן מול אפגניסטן: ההכרעה

בין הציפיה למתקפה באפגניסטן לבין האלבומים החדשים של איאן בראון וספירצ'ולייזד, זה הזמן לניקוי מגרות זריז של רכישות אחרונות ומומלצות. למעשה, מאז גיליתי את חנות התקליטים שלי - סניף טאוור רקורדס השוכנת בקריון של קרית ביאליק - מזדמן לי לשמוע הרבה דברים שלא בטוח שהייתי נחשף אליהם.
כך למשל הרכב גרמני מפרנקפורט בשם "באנד-X" לא היה מגיע לאוזני אלמלא החברים המסורים מהצפון. "באנד X" הם הרכב גרמני-ג'אמייקני-אנגלי שעושה דאב, סצינה רווחת בגרמניה ובאוסטריה, שאף משגרת לארץ מדי פעם נציגים שמגיעים לערבי הדאב המצוינים של דינמו דבש. העירוב המשונה הזה נשמע לעיתים כמו "ראפ אשכנזי", דהיינו היפ-הופ וראגיי שנעשה על ידי לבנים, אבל הקול הג'אמייקני ואפילו הגרמני, שעובר בווקודרים דומיננטיים ומתוחזק ברקע אלקטרוני אירופאי למהדרין, נשמע מלטף ואפילו מתפנק, סטייל השירה של UB40. לא יצירת מופת אבל בהחלט מרענן, אנרגטי ומזיז גוף.

הספוקי של כו-לם

דמות קצת יותר נחשבת ויצירתית מהחבורה הגרמנית הוא די.ג'יי ספוקי, אמן אלקטרוניקה במקור מוושינגטון, שפועל על קו התפר המכובד שבין היפ-הופ לאלקטרוניקה ואוונגארד. ספוקי, שנולד בשם פול מילר, פועל מאמצע שנות ה-90 וזכה לעבוד עם כו-לם: מביל לאסוול ועד לריושי סקאמוטו, די.ג'יי אוליב וטראנובה. והוא טוען להשפעות רחבות ביותר, החל מפאנק הארדקור, דרך סקא בריטי ועד לאוונגארדיסטים בתחום הג'אז כמו סאן רה, ומתחום הקלאסיקה המודרנית כג'ון קייג'. עם כל העושר הזה, ומצויד בתואר בספרות צרפתית, ספוקי הוא לא ההיפ-הופר המקובל והאלבומים שלו, כמו אלו של קרל קרייג, הם מלאכת אריגה ותפירה מורכבות במיוחד. באוסף החדש שלו, "Under The Influence", הוא ממקסס כמעט את כל התרבות המערבית של השנים האחרונות: מפיוצ'ר סאונד אף לונדון ועד אמון טובין, כשהוא מצטט ממקורות לא מקובלים. כך למשל זיהיתי שם קטעים נשכחים של להקת ההבי-מטאל העתיקה "אוריה היפ", כמו גם קולות הונגריים, בולגריים, ערביים וקצת לפטפילד. הכל יוצר שפע רעיונות, דורש התייחסות וקשב רב.

ההרמוניה המנומנמת של "סימיאן"

בצד היומרני של המפה מתייצבת חבורה אנגלית ממנצ'סטר בשם "סימיאן" (SIMIAN). באתר שלהם, הערוך כספר עתיק, מזמינים את הגולש לחויה שאינה משוחררת מיומרה, מה שנקרא באנגלית טובה "ארטי–פארטי". כבר על העטיפה של הדיסק, "Chemistry Is What We Are", שעליה צילום של חיית כלאיים בצורת יען-שפן-אווז ומי יודע מה עוד, מצטיירים החברים כבעלי שאיפות ניאו-פסיכאדליות, והם מממשים אותן באופן די נאה לטעמי. זה נשמע כמו חיבור בין הביטלס לסיד בארט, בין המנומנם להרמוני, כשברקע רעשים אלקטרוניים פסיכאדליים ניסיוניים. התוצאה מזכירה את התואר שהדביקו לג'יזוס ומרי צ'יין: נערי החוף עם מייבש שיער ברקע. אז סימיאן מזכירים יותר להקות סיקסטיז בריטיות מנערי החוף, אבל הם בהחלט שווים האזנה.

שובו של הפטרון הצרפתי

מי שהגיע ישירות מאותן שנים הוא סרג' גינסבורג, שכבר הוכתר בעבר כפטרון הגדול של הפופ הצרפתי לדורותיו, ועכשיו, עשור לאחר מותו ולנוכח הצלחתו של הפופ הצפרדעי, זוכה לעדנה מחודשת. לפני חצי שנה זה היה עם אוסף מחווה של אמנים צעירים ועכשיו עם הדפסה מחודשת של "Aux Armes Et Caetera" מ-1979, אלבום שהקליט בג'מאייקה עם חלק מהמקוננים של בוב מארלי ועם ריטה מארלי, יחד עם צמד המפיקים רובי שיקספיר וסליי דאנבר.
גינסבורג עסק בניסיונות ובחקר המוסיקה השחורה כבר בראשית שנות ה-70, וניסה כוחו בפאנקי וסול, אבל מי שנודע בעיקר כמלך הפופ הצרפתי עושה כאן את מה שהוא יודע לעשות טוב מכולם: לחרחר בנונשלאנטיות סקסית, כשברקע מוזיקת ראגיי סטנדרטית למדי, יש להודות. למרות שאין בדיסק הזה הרבה יותר מערך אספני, אין ספק שיש בו מידה מסוימת של הנאה דקדנטית של מי שהיה הנהנתן הגדול ביותר בעולם המוזיקה האירופאי, ואפשר להתרשם מהסקרנות של אמן אמיתי שהשפעתו ניכרת היום בכל תחומי הפופ.
דוגמה מצוינת לבניו ונכדיו של גינסבורג הוא הפרויקט הצרפתי "Au Coeur De Tricatel". אלבום בן כמעט שנתיים, שמופץ משום מה מחדש ואוגר בתוכו אוסף של יוצרים צרפתיים צעירים, מסורים לתרבות הפופ הלאונג'ית מבית היוצר של AIR ושל סרג' המנוח. בין הצלילים המפזזים עם הקולות המתקתקים עד כדי סכנה לחולי סוכרת אפשר להיתקל גם בקול הנכאים של ניק קייב, כשהוא מפליא לשיר בצרפתית את "Goodbye Mary Lo", מה שהופך את העניין כולו לעיסקה מרנינה במיוחד.