אוחיון יוצא לרחוב

המלנכוליה שלו מלווה אותו כצל מספר לספר. הוא לא עולה בסולם הדרגות במהירות המתבקשת לבלש מצטיין. הוא כבר לא בטוח שהוא רוצה להמשיך ולשרת במשטרה, והוא עומד להתברגן ולקנות לעצמו דירה בשכונת בקעה הירושלמית, אבל – כרגיל בחייו של מיכאל אוחיון, גם בספר החמישי של עלילותיו, בפער שבין התכנון למציאות החיים שוכנת גוויה אחת לפחות, והיא שתכתיב את מהלך הארועים עד סוף הספר.

מסע אל העבר

"רצח בדרך בית לחם" הוא הזמנה להצטרף למסע אל העבר הקרוב, בדיוק לפני שנה וכמה ימים, כשהאינתיפאדה החדשה כבר היתה אי-וודאות מאיימת וטרם הגיעה ל"שגרת פיגועים יומית", ומפלס החרדה של יושבי שכונות ירושלמיות על קו התפר כבר עלה. אבל מתחת לעבר הזה, ובתוך שכונת בקעה, רוחש עבר רחוק יותר, אישי וקולקטיבי, לאומי ועדתי ופרטי, של אחת השכונות היותר-הטרוגניות בירושלים. אי אפשר להסתירו בטיוח, גם לא בשיפוצים נמרצים של בית. וכשמיכאל אוחיון בסביבה, ויש קונפליקט – מי שקרא ספר אחד או יותר יודע, שכל השדים יצאו מארונותיהם, מעליות הגג, מן המרתפים, ויחוללו שמות בתמונת עולם סדורה וברורה שחברי הצח"מ של מיכאל אוחיון מקפידים להיתלות בה, בעוד שהוא, עייף מכל מה שראה, נותר ספקן: אם יש לו עקרון מקודש אחד בספר הזה, הרי הוא מתייחס לאיבתו לעיתונות. ועוד יתברר שיש לו סיבות טובות.
אבל הוא שונא גם אלימות מיותרת. הוא לא "השוטר הטוב" הקלסי, אבל הוא לא יכול לסבול התעמרות בחלשים באשר הם חלשים, והאמפטיה שלו מתמגנטת עליהם: "הם" יכולים להיות עלם ערבי שהוא קורבן של נסיבות-כיבוש ופארנויה, או ילדה שהיא קורבן של נסיבות-חייה, בין עוני לאומללות, הזנחה ותחושת דחיה. הילדה נסיה תהיה, לאורך הספר, דמות מרשימה בעיצובה ואחות קטנה לאוחיון בכושר האבחנה שלה לפרטים בעולם שהיא עדיין אינה יכולה לפרשו בלי פחד.

בעקבות הנחמה המאוחרת

הגוויה היא צעירה יפהפיה, שאת זהותה לא נגלה כאן. אופיו של הרצח ומה שמתגלה בדו"ח הפתולוגי מעוררים חלחלה ותיעוב גם בקרב המנוסים שבין חברי הצח"מ, כמו דני בלילתי שמפטפט את עצמו לדעת, כמו אצל החדש-שזה-מקרוב-בא, שוטר נאור שעתיד, אולי, לרשת את מקומו של אוחיון בבוא היום, והקצין חד-העין מודע לכך בעצמו.
אבל חשוב מזה, ובניגוד גמור לכל עמיתיו, אוחיון מודע לצורך אנושי מאד שסופו לגרום אומללות גדולה לסביבה: הצורך של קורבנות לנכס לעצמם מונופול על הסבל, ומשום כך גם לחוש שהם מוסריים וצודקים ואולי אף טובים מאחרים המתגוררים באותה שכונה, שגם הם קורבנות-עבר, שגם הם רוצים להתהדר בצדקתם מכוח הסבל.
וכך, כשזהותה של הגוויה תתברר, יווצר צורך ממשי לפרק מוקשים מן העבר. האם סבל העבר של ניצולי שואה מצדיק בדיעבד "אימוץ" של תינוקת תימניה שנלקחה מהוריה בעורמה ובכחש, מתוך גבהות לב בלתי נסבלת של הלשטונות, ונמסרה להם? האם הדור השני לסבל – באמת לא חשוב מאיזו עדה – רשאי להפוך את הזולת לקורבן, מכוח הציווי לזכור? האם השכחה והסליחה הם בכלל מידת-אנוש? השאלות מנוסחות בספר כנפתולי-עלילה, לא כדיון באמות המידה המוסריות של בני דור שני לעושק ולניצול, לאפליה ולהתעמרות. אבל הן צצות ועולות מכל תפנית של החקירה המשטרתית, וכוחו של הספר הזה הוא בהעדר התשובות הנוחות והזמינות, ואפילו בהעדר הנחמה. כי המצוד המוצדק אחר הרוצח יחולל עוד טרגדיה אישית אחת לפחות ולא יתקן במאום את סדרי העולם שנפרעו עם הרצח. הם יישארו פרועים, חשופים, קוטביים, קשים ואלימים כשהיו. לפיכך מובילה בתיה גור את העלילה כך, שלא יהיה בה שיא דרמטי בסוף, ומי שירצה יוכל לזהות את הרוצח עוד לפני אוחיון, כי זה לא העיקר. עם זאת, מי שמלווה את מיכאל אוחיון מספר לספר, ישמח למצוא, יחד איתו, נחמה קטנה, אישית ומאוחרת.

לצאת מהבועה

לפעמים בלילתי מפטפט יותר מדי. לפעמים אוחיון שותק יותר מדי. כמה פרטים בדו"ח הנתיחה עלולים להתמיה חלק מן הקוראים. גודש הקונפליקטים עלול להיראות מעט מוגזם לקוראים שלא חיו מעולם בשכונה הטרוגנית. קוראים צעירים מאד אולי יכפרו בכוחו של העבר להרעיל את חיי ההווה, אבל אין בכך כדי להעיד על איכויות הספר. הוא חורג מן התבנית של "אוחיון מפצח האליטות" שליוותה את ארבעת הספרים הקודמים, כמו גם מן התחושה שהם מתרחשים בתוך בועת-זמן-ומקום. "דרך בית לחם" הוא כל רחוב שיש בו יהודים, ערבים, אשכנזים, מזרחיים, עשירים, עניים, ילדים אומללים וזכרון. אחרי הקריאה, יתברר גם לאופטימיסטים מושבעים שכל רחוב כזה יכול להצמיח מתוכו, מטובי בניו, ממלח הארץ – רוצח.

רצח בדרך בית לחם, בתיה גור, הוצאת כתר