פינק פלויד פוגשים את הנדריקס?

לפני שלוש שנים, בפברואר קר במיוחד, התייצבתי להופעה של פריימל סקרים וחברים בבריקסטון אקדמי. ההופעה נמשכה והתמתחה, ואלפי צעירים הלומי אקסטזי הריעו, כשבקבוקי מים מינרליים בידיהם, להופעה המוזרה, שממרום גילי הייתי יכול לשייך בקלות לתקופות דינוזאוריות נכחדות שידעתי באותה עיר שנים הרבה לפני. המון אנשים על הבמה, כמעט כמו בשנות ה-70, ולמרות שפריימל סקרים תוחזקו באנשים טובים מג'יזוס ומרי צ'יין ומהסטון רוזס ז"ל, הסאונד הכבד והשמן מדי התחיל להעיק ורציתי ללכת.
אלא שידה של שרון בן עזר אחזה בי, והיא לחשה: "יובל, חייל זקן של רוקנרול, החזק מעמד עוד קצת, כי ספירטואלייזד יעלו לקראת הבוקר". שעה אחר כך, בסביבות ארבע, התחילה התרחשות טכנית מאסיבית על הבמה: שלושת-רבעי שעה כמעט לאחריה השתררה דומיה, מספר אנשים חמקו בין תאורה כחלחלה אפורה, כשעשן מתפתל בין רגליהם ותפסו את מקומם על הבמה. אחריהם עלה איש רזה ונחבא אל הכלים עם גיטרה (על הבמה היו עוד ארבע, קשה היה לספור) והתחיל לשיר בשקט את שיר הגוספל הוותיק "Oh Happy Day” של "הסטייפל סינגרס" במקור. ואז החלה ההרעשה. זה נשמע כמו אלפי תזמורות של גיטרות מנגנות ביחד, וזה נמשך בדומיה מוחלטת, הן מצד הקהל והן מצידם של המוזיקאים, עד שבשש בבוקר יצאתי משם לקור הלונדוני, בידיעה שראיתי את אחת ההופעות הטובות בחיי.

סטוג'ס לשדות התעופה

ג'ייסון פירס, האיש שחולל את הפלא הזה, המשיך לחולל פלאים. בכל פעם כשקראתי על הופעה שלו ושל ספיריטואלייזד היו הסופרלטיבים נשפכים מכל עבר על האיש שנתן לפסיכאדליה פרשנות חדשה והוליך אותה הכי רחוק שאפשר. כל כך רחוק, עד שכמו איקרוס המיתולוגי שלא שעה לתחינות אביו ונשרף כשהתקרב יותר מדי לשמש, התחיל גם הוא לצבור תאוצה בכיוון. לא פלא שבאלבום החדש והמוערך כל כך, "Let It Come Down" פתח במילים: "הבה נראה כמה גבוה אנו יכולים לעוף לפני שתימס השעווה שעל כנפינו".
ג'ייסון פירס, שמופיע תמיד גם בכינוי ג'יי ספיסמן, התחיל את הסאגה הזו כבר בהיותו סטודנט לאמנות ב-1982, כשהקים את "ספייסמן 3", הרכב פסיכאדלי שהושפע בעיקר מזרם הגאראז'-פסיכאדליה של להקות כמו "מעליות הקומה ה-13", "הרד קריאולה" והרכבי גאראז' נחשבים בשנות ה-60 כמו הסטוג'ס של איגי פופ ו-Mc5, אף הם להקה רועשת ודיסטורשנית שהקדימה את זמנה.
מבקר אמריקני אחד, שניסה להגדיר את היצירה של פירס, כינה אותה "סטוג'ס לשדות תעופה", כינוי שמוצא חן בעיני פירס דגם 2001, שבינתיים התרחק מהצליל המונוטוני של "ספייסמן 3", ונסק גבוה ורחוק. ספייסמן היו להקה שידעה להחזיק צליל אחד במשך עשר דקות ובכל זאת להישמע אנרגטיים ומרתקים. זה היה צליל של סמים, תחום שבו אהבו מאוד להתגאות, ונושא חוזר בהרבה מהשירים שלהם, עם מילים כמו "היי איש, יש לי חור בזרוע, ואליו הולך כל הכסף". אלא שג'ייסון השאיר בדרך כלל את מלאכת ההצהרות לשותפו להרכב, סוניק בום, ולכותרות האלבומים, שהראשון בהם נקרא "אנחנו לוקחים סמים כדי לעשות מוזיקה, כדי לקחת סמים...".

משחקים באש של מאהלר

ההרכב הזה החזיק מעמד עד ראשית שנות ה-90, בהן נפרדו השניים בכעס וג'ייסון הקים את ספיריטואלייזד. כמו ב"ספייסמן 3", שהתגלו לעולם באלבום השלישי ”Playing With Fire", כך גם ההרכב החדש פרץ לתודעה עם האלבום השלישי והמופתי "גבירותי ורבותי, אנו משייטים בחלל", שעטיפתו עוצבה כתרופה, ועטיפתו הפנימית כאריזת טבליות. באלבום הזה, שעד היום נחשב בקרב מבקרים כיצירת הבריט-פופ הטובה של שנות ה-90, ניסח ג'ייסון את המניפסט הפסיכאדלי החדש שלו: תרכובת מודרנית של בלוז, גוספל, ג'אז ורוקנרול סמים עטוף בהרמוניות קלאסיות מתוזמרות היטב. לאלבום היה גם ערך רכילותי חשוב, שחוזר ומופיע ביצירה של ג'ייסון גם עכשיו: הגעגועים לחברתו, הקלידנית של הלהקה, קייט ראדלי, שעזבה אותו לטובת ריצ'ארד אשקרופט מהוורב.
אלא שבהדרגה, ג'ייסון עבר לתזמורות גדולות יותר, ובהופעה המוקלטת באלברט הול מ- 1998 כבר היו על הבמה כמעט 100 אנשים. כך גם נשמע האלבום החדש, שלכבודו טרח ג'ייסון ופיטר את כל הלהקה הקודמת, והתייצב השנה להופעות עם פרצופים חדשים לגמרי. בהתאמה, הבומבסטיות התעצמה עד לדרגה שאפשר למצוא לה מקבילה רק ביצירות כמו סימפוניית האלף של מאהלר, מה שאומר שכל מי שנמצא בהרכב פרט לג'ייסון זניח לחלוטין ומהווה בורג במכונה ענקית ומתפתחת.
לעתים זה נשמע מדהים. ג'ייסון, שכבר שר בעבר על חוויות דתיות והרבה לכלול את ישו ביצירתו, יצר אלבום כמעט דתי. מוזיקלית, יש כאן חזרה מסוימת על שאיפתו הישנה של ג'ייסון להתקרב לפינק פלויד עד כמה שאפשר, אבל עם ג'ימי הנדריקס ואלקטריק ליידילנד בתודעה. התוצאה, אם מנקים את התיזמור העשיר (לעיתים מדי עשיר) נשמעת לפרקים כמו קטעים מתוך "אמא לב אטום", האלבום של פינק פלויד שנשכח לטעמי במהלך השנים, ושירי הדת והאהבה (לטענת ג'ייסון כבר לא לרידלי, אבל הבחור לא ממש אמין בעניין) יכולים להסעיר, אך להתיש באותה מידה. נראה כי במצב הנוכחי, בו האלקטרוניקה והראפ בעמדת המתנה למחדש שמבושש עדיין לבוא, הרבה הרכבים פונים לבומבאסטיות, ודי אם נזכיר את האלבומים האחרונים של "מקריורי רב", ואפילו "ASH", שבאלבום האחרון שלהם מקדישים שירים כמו "קנדי" למאורות פופ תזמורתיים כמו ברט בכרך והווקר ברדרס. כולם עושים, כך נראה, כבוד גדול לצליל הענק של פיל ספקטור.
מספר ביקורות, גם הנלהבות שבהן, מציינות כי זה אלבום מצוין, אבל לא גדול, ואני מסכים, אך עדיין, לא כל יום יוצא לשוק אלבום כה עשיר באירועים. ואם אכן מתקיימת מגמה של תיזמור בומבאסטי ברוק של 2001, הרי ש"Let It Come Down" מיטיב יותר מכולם לסכם את התופעה ולתת לה שם ואיפיונים ראויים. בשורה התחתונה: בשום אופן לא הייתי פוסח על האלבום הזה.