הלהקה הכי חמה ביקום

התגובה הראשונה של כל מי ששומע את הסטרוקס היא כמובן הוולוט אנדרגראונד. רק אחרי שמתוודעים ללהקה החמה ביותר על כדור הארץ כיום, מבינים שעוד תחזית של אנדי וורהול המנוח התגשמה בדרך מיוחדת ונבואית כל כך, שאפיפיור הפופ-ארט עצמו היה סומך עליה את ידיו ואומר מהענן המעוצב שלו: הנה נברא לו בצלמי ההומוס וורהולוס הראשון לאלף השלישי.
זה לא דבר של מה בכך לקחת את המנטרה של וורהול, שהעניקה לכל אחד את הזכות לחלום על 15 דקות של תהילה, ולהכריז שאלו הן דקות התהילה שמגיעות בזכות, ולעשות כך את הצעד הראשון המשמעותי באבולוציה הוורהולית. רק טבעי הוא שגם הוולוט אנדרגראונד, להקה ניו-יורקית אופיינית כל כך (למרות שרק לו ריד היה ניו-יורקי) עוצבה בהשראתו של וורהול, האיש שרצה שרוק יהיה יותר ממוזיקה, האיש שהבין שרוק הוא חויה תרבותית, אמנותית ואופנתית שלמה ומלאה. כששומעים את אלבום הבכורה של הסטרוקס, כשרואים את תנוחות דוגמני קלווין קליין שלהם, מבינים עד כמה הרוק שלהם לא תמים, ולאיזה רמה גבוהה של מודעות צריך להגיע כדי להשיג את הצליל הצנום והרזה שלהם. כמה מכללות לאמנות צריך לעבור כדי להבין עד כמה קשה ליצור את דלות החומר.

אין נביא בעירו

כבר היו בעבר מקרים בהם ציפתה עיתונות הרוק הבריטית לדבר הגדול הבא, ודי אם נזכיר את אואזיס בהקשר הזה. במקרה של הסטרוקס, הציפיה לוותה בהגזמה אפילו יחסית לאמות המידה החופשיות של המדיום הזה. עוד לפני שהוקלט צליל אחד נוצרה ציפיה וביקוש למשיחים החדשים מניו-יורק, ולנוכח ההתלהמות ההיסטרית הזו, ביקשה לעצמה עיתונות הרוק האמריקנית הסברים. שהרי אין נביא בעירו, וכמו שהאמריקנים למדו להכיר את הנדריקס ואת הפיקסיז - ואפילו את R.E.M - רק אחרי שחזרו מנצחים מלונדון, הם מנסים להבין פעם נוספת, איך הם תמיד עושים להם את זה, שם מעבר לאוקיינוס.
יותר אנשים שומעים היום על הסטרוקס מאשר אנשים ששומעים אותם, ציין במבוכה המגזין האמריקני "ספין". ומתוך המבוכה ידע לבודד מיד את האיפיון הניו-יורקי הנכון אליו אפשר לשייך את החבורה הזו: אנשים בני עשרים קצת שנראים כמו דוגמנים של CK1, מכירים היטב את מועדוני הלואר איסט סייד, מקושרים היטב לסביבת באוורי (BOWERY), ומעבר לכישורים הנ"ל, לא מתעלמים מהרקע הסלבריטאי העשיר שלהם כמי שהתחנכו בבתי ספר פרטיים ומתהדרים באבות כמו ג'ון קסבלאנקס, הבעלים של סוכנות הדוגמניות "עילית".

חוג הסילון

הסטרוקס, שניגנו בצניעות בחוג הקרוב אליהם ונודעו בכמה קולג'ים, זכו לחוזה הקלטות בחברה האנגלית האלטרנטיבית הוותיקה "ראפ טרייד" אחרי ששיר שלהם הושמע על ידי חבר לבעלים של ראפ טרייד, ג'וף טראוויס. אחרי השיר וההחתמה, ציפה להם העולם - הבריטי בעיקר - בשקיקה, והרקע המכובד לא הפריע כלל. עולם המוזיקה, שאוהב סיפורי סינדרלה, אינו שונה מעולם הטבלואידים שיודע להוקיר את חוג הסילון, את העשירים המפורסמים, את משפחות אצולת הכסף ובתי המלוכה למיניהם. בין אם אלו בנים של כוכבים הוליוודים או של מוזיקאים מפורסמים, העיתונות שמרוממת בדרך כלל את הנערים העניים מעיירות הכורים, מרכינה ראשה בפני המוצלחים שנועדו להצלחה ואכן עושים זאת. לא הולך כל כך עם הדימוי של האמן הסובל, אבל ההיסטוריה רצופה בילדים מפונקים, כמו פלובר ופרוסט, שעשו אמנות מופתית לא פחות מאותם שאמנותם נבעה מסבל ועוני.
הסטרוקס, שעושים מוסיקת פאנק מעודכנת, יכולים ללמוד ממורים כמו הקלאש, שהשתלבו בקלילות בסצינה הדלה ביותר וניסחו את מוזיקת לוחמת הגרילה העירונית שלהם מתוך בתי הספר הטובים של אנגליה. בכלל, עולם הרוק - ובאופן לא מפתיע גם הפאנק - ניפקו כמה מהכוחות הזועמים ביותר מקרב יוצאי מוסדות מפוארים כמו איטון והארו האליטיסטיים. כך שמי שזה מפריע לו להעריך את המוזיקה המאוד מקורית ואמיתית של הסטרוקס יכול להתרווח על הכורסה, ולא לחוש אפילו בדל זעיר אחד של חוסר נוחות ממעמדם הסוציו-אקונומי.

הנכדים של באדי הולי

והמוזיקה עצמה טובה, כובשת, קולית, כמו שרק בחורים שגדלו עם כפית כסף בפה יכולים להלחין. וולוט אנדרגראונד כבר אמרנו, וגם הדנדי וורהולס. אם נפליג חזרה לשנות ה-70 המאוחרות, אפשר למצוא שורשים גם אצל טלוויז'ן וראשים מדברים. הגיטרות מתגלגלות לכל אורך האלבום, השירה נעה בין אדישות להתפרצויות של גרון ניחר ויכולה בהחלט למקם את עצמה בתקופת הפאנק האמריקאי הקדום, מאיגי פופ והסטוג'ס ועד לטום וולרן וטלוויז'ן. אגב, זו האחרונה היא להקה נפלאה, שחברי הסטרוקס מוכנים להישבע (ואפשר להאמין לחניכי נירוונה ופרל ג'אם הללו) שמעולם לא שמעו.
זה פופ, זה רוק, זה הנכדים של באדי הולי. זה יפה ומחליק על הראש כמו שיער חפוף היטב ופרוע באופן הכי מסודר שאפשר. היה מבקר אחד ששלף מהבוידם את ה-FALL ואת מרק אי. סמית, הנגטיב הכי רחוק שאפשר, כדי להדגים עד כמה גדול הכשרון, ולא טעה. לסטרוקס מיוחסים כל כך הרבה מקורות השפעה עד שבקלות אפשר להבין עד כמה הם רחוקים מהם.
די בהאזנה מהירה לאלבום שלהם כדי להשתאות מול המקוריות שנובעת ומצליחה לצאת מכל רשימת המשפיעים. פשוט, נגיש, מהודק להפליא, כמעט כמו מטבח היי-טקי עם קווים ישרים ונקיים שמתבשלים בו המאכלים הנועזים והיצריים ביותר. אם השנה הנוכחית, שמיד תסתיים, מתאפיינת במשבר מתמשך של אגפי האלקטרוניקה וההיפ הופ, ועדיין הצליחה לנפק שמות כמו הבטה בנד, סופר פארי אנימלס, איאן בראון והסטרוקס, אין ספק שהרוק - שנבעט, נקבר וכמעט נשכח לתוך טקס אשכבה מתמשך - מצליח לחזור ולהוות את האלטרנטיבה המוצלחת ביותר לעצמו.