מדינה קטנה עם פה גדול

"הדג נחש" הם להקת היפ הופ ירושלמית החתומה בלייבל "לבנטיני" של קובי אוז, ואחראים, בין השאר, על הלהיטון "אל תוותר", שמושמע ללא הרף ברדיו. השבוע יצא "המכונה של הגרוב", אלבום הבכורה של הלהקה. אלבום מצוין, מקורי, מעניין וחריג בשוק המוזיקה הממוחזרת שלנו.

עומדים בכללים

ראפ הוא ז'אנר עם מוסכמות משלו - כל ראפר שמכבד את עצמו חייב בארבעה כללי בסיס: לשיר בשבח עצמו, להראות קצת גנגסטר, לתאר את הערצת הבנות ולמחות על משהו. הדג נחש עומדים בארבעת אלה.
השבח העצמי של שאנן סטריט מעודן יחסית לז'אנר ומבחינתי זה בסדר; עניין הגנגסטריות מטופל פעמיים: פעם ב"צעצוע" השנון, ופעם ב"עבריין" - שיר מחאה חברתי על אבטלה, על הקושי להחזיק את הראש מעל המים במדינה ולשרוד. יחסם של ה"דג נחש" לנשים מסובך יותר: מצד אחד, צייד הכוסיות בעיצומו, מצד שני אפשר וכדאי למצוא את השיר החשוב - "אף אחד", ראפ קשוח המתאר התעללות ותקיפה מינית בו מזי כהן (הברקה ליהוקית כשלעצמה בתקן זמרת הנשמה השחורה) משבצת משפט אחד - "אין לי אף אחד" - שעובד יותר טוב מאלף פרסומות למוסדות צדקה. הדילמה נפתרת בתוך השיר עצמו בו מתוודה שאנן סטריט על עברו כמטריד בזעיר אנפין, וחוזר בתשובה.

למרות הסקסיזם

יש בתקליט רגעים פחות נחמדים של סגידה לסמים וסקסיזם, אבל פוזת הגנגסטר-ראפ נבלעת בדברים החשובים באמת בתקליט: ההברקות המוזיקליות –הכוללות את המחווה לאלפא בלונדי בשיר "ג'רוזלם", שהופך לשיר פטריוטי לעיר הקודש וקבוצת הכדורגל שלה (הפועל לא נחשבת בירושלים, הכוונה לבית"ר, ישתבח שמה), ההומור בשיר "קוסאמאמק" (ראפ צרפתי-עברי), ושירים נוספים המביטים על ישראל של שנת 2000 - השחיתויות, הקמיעות, הניכור בין חילונים לחרדים, הצבא ("מביט", רצועה 6 המשובחת), הטרדות הכלכליות, האלימות המתפרצת ומה לא.
"המכונה של הגרוב" עשה לי טוב על הלב ויש לו פוטנציאל לעשות הרבה יותר מזה לסצנת ההיפ - הופ של המקומית, שעשויה לעבור בזכותו את מחסום בני הנוער והמשוגעים לעניין. הרי מדינתנו הקטנה מספקת את מה שהראפ צריך: יותר מדי דברים למחות נגדם ואנשים עם פה גדול.