גם חיימק'ה שלנו

היה רגע מריר מתוק, כשהשחקן חיים טופול התוודה בשידור טלוויזיה כי הוא עצמו נמצא ימינה מגנדי בדעותיו, ושידידו המנוח היה שמאלן לידו. כל ימני שצפה בתכנית שאל מיד שלוש שאלות בסדר הזה: "מה, טופול ימני? ואללה? אז איפה הוא התחבא עד עכשיו?".
הנה התשובות, לא לפי הסדר: טופול ימני, אבל הוא לא סיפר זאת בפומבי עד היום כי הוא לא חשב שזה רלוונטי לעיסוקו. אולי רצה שימשיכו לאהוב אותו, בלי פוליטיקה.
ולא רק הוא. אמנים ידועי שם אחרים פשוט חוששים להביע עמדות ימניות. הם מפחדים, אמנים ימניים, ויש כאלה יותר ממה שאתם חושבים, פשוט רועדים פן התיוג הפוליטי הימני יפגע לא רק בפרנסתם, אלא גם במעמד ובהכרה שהם רכשו לעצמם. האמן רוצה באהדת ההמונים, אך יותר מכך חשובה לו חיבת הברנז'ה הקרובה. העדר לא אוהב כבשים שחורות.
על כן, בעוד השמאל מביא בשריקה אחת עשרים זמרים לכיכר - אמנים חילונים התומכים בהתנחלויות לא יעזו להופיע בעצרת של הימין. לכל היותר הם יסכימו להופיע בהתגנבות יחידים באיזו התנחלות. ושם, מול קהל משתוקק ומעריך, הם יאמרו כמה מילים טובות, אבל שיישאר בינינו.
הסביבה החברתית של האמן הממוצע היא ליברלית, מבוססת, חילונית ושוחרת פירוק התנחלויות. זיהוי מובהק של אמן כחלק מהאספסוף הימני יזכה אותו פתאום, בלי שהוא יידע מאיפה זה בא לו, בעקיצות מכוונת היטב ממבקרי תרבות ומעיתונאים. אצלם, גילויים מוגזמים של פטריוטיות נתפסים כפרימיטיביות. במעלה הדרך מסרט הבורקס ועד לתיאטרון האמנותי - הולכת וגוברת הרוח הצוננת המנשבת משמאל לגבו של האמן.
גנדי עצמו, שלא היה אמן ולא זמר אבל בית הגידול שלו היה הפלמ"ח וחבריו היו מפא"יניקים, חש על בשרו את העוינות הזו. כמה משטמה הוא ספג בחייו (וגם נתזים של רוק לאחר מותו) מאותם אנשים שלא סלחו לו לעולם על כך שהוא העז להוציא רגל מהעיגול של בעלי הדעות הנכונות.
נעמי שמר, שגדלה באותם מחוזות, זכתה לערימות של אשפה כשהזדהתה בזמנו עם המתנחלים. השבוע היא חטפה מעיתונאי ותיק עוד יריקה צדקנית, בגלל דברים חריפים שאמרה על הערבים בראיון לעיתון. אפרים קישון חש על בשרו את הזובור, ספי ריבלין אכל מרורים עד שהתגבר. גם הפסל יעקב אגם נחשד בפטריוטיות עודפת וזכה לקיתונות של שופכין.
הטרור המחשבתי והרוחני של השמאל הצמית קולות רבים של אמנים מהשורה הראשונה, שלא העזו לחשוב אחרת בקול רם. האבולוציה השמאלנית קובעת כי שלבי התפתחות דרגות האדם ,מלמטה למעלה, הם: אדם > ימני > דתי > חילוני > יוצר. אם בהתפתחות הזו האדם העליון (האמן היוצר החילוני) החליט לחזור אחורנית בניגוד לחוקי הטבע ולהיות ימני או דתי – כנראה שהסתובב לו בורג. אלמנטרי, דרווין.
ובתקשורת? אותו סיפור בדיוק. לעיתונאי הבכיר, הפרשן והמגיש האובייקטיבי, יש שתי אופציות: להיות מזוהה עם מחנה השלום, או לא להיות מזוהה כלל. הוא לעולם לא יוכל להיות מזוהה חד משמעית עם הימין. לכל היותר יתנייע בשטח האויב כימני לטנטי, מודחק. אחר מהאנוסים האלה שלוחשים לך (לאחר שוידאו שהשטח נקי מאזניים עוינות): "אתה יודע? גם אני בדעות שלכם. צריך להעיף את ערפאת לטוניס!".
אולי היום זה קצת פחות מעיק ומפחיד מבעבר, אבל עדיין דרוש אומץ רב לאמן, כדי שיודיע את דעותיו הפרו ישראליות ברבים. הוא לא יוקע אל עמוד הקלון, אבל יבחין במנוד הראש, במבט המלגלג של אבירי הטעם הנכון. לא נכחד, שיש בימין מידה של פאראנויה, אלא שיש לה על מה לסמוך. לכן כל סלבריטי שיצא מהארון הפוליטי ונחשף בימניותו - מתקבל באהבה ובחיבוק מוגזמים מעט בקרב אוהבי ארץ ישראל: גם חיימק'ה שלנו! אחינו האובד שב הביתה!
טופול איתנו, אנחנו לא לבד.