פורטיס בנעלי בית

נכון, אני נודניק, רואה דברים אחרת ורוצה שיעשו אותם כמו שאני רוצה. דרישה גדולה מדי? לא בטוח. הנה השבוע מפגיש הסינמטק את הקהל עם הסרט "1999? פורטיס וישראל סיפור אהבה". סרט שעשה כנראה איש שאוהב מאוד את פורטיס, אבל גם חושב שלא מספיק לעשות סתם סרט טוב על רוקנרול עברי גדול, אלא צריך איכשהו לקשור אותו למצב. והמצב הוא, איך לא, פוליטיקה - ערב הבחירות ב-1999 בין נתניהו לבין ברק. פורטיס, כך לפי הסרט, הינו איש פוליטי, צועד בחשש לבחירות, שנראות היום כמו חלום רחוק ומוזר, בייחוד על רקע היום הספציפי בו מופיע מדור זה (יום השנה השישי להרצחו של יצחק רבין), שנראה רחוק ועצוב עוד יותר.
אם כן, פורטיס מתגלה כאיש יקר, צועד ומצביע. מגובה בקטעים מהופעה חיה, בה הוא נלחם בהומור כובש בקהל הרועש, שצועק לו קצת "ביבי, ביבי" וקצת "פורטיס ראש הממשלה". במקום להציגו כאגדת רוקנרול, הוא מצטייר כעוד ישראלי נחמד, איש משפחה למופת, קצת שמאלני, וגם, איך לא, מוזיקאי.
אולם, עם כל הכבוד, זה פורטיס זה? הרי מדובר באיש שחייו יכולים להיכתב כספר רוק קלאסי לכל דבר. אחד האנשים שההתרחשויות סביב העשייה והקריירה הפתלתלה שלו זועקים ממש לסרט טוב, ולא לעוד מתחכמון סמי-אמנותי רדוד וריק. אני כועס לא רק מפני שפורטיס יוצא "סתם-איש" בסרט (והוא לא), אלא כי באופן תמוה, תמיד כשמגיעים בארץ סוף סוף לעשיית סרט על מוזיקאי, חייבים לעטוף אותו במלל לא מחייב, לצלם אותו עם הילדים, כדי להוכיח לנו שבארץ רוקנרול חייב לנעול נעלי בית וחלוק.

געגועים לאקשן שטראסה

אז נכון, היום פורטיס הוא איש משפחה מסור שמנסה להתפרנס בכבוד. יש הרבה כמותו בעולם. הנקודה היא שסרטי המוזיקה המוצגים ב"ארטה" או בבי.בי.סי ועוסקים בעשייה המוזיקלית של יוצרים שונים (לעיתים הרבה פחות מעניינים מפורטיס ומההיסטוריה המרתקת שלו), הופכים מעניינים כי יוצריהם מתמקדים במוזיקה, שתמיד יכולה להיות עמוד השידרה של סרט טוב. לא מזמן ראיתי סרט על ננה צ'רי, אישה שחייה הפרטיים מרתקים ביותר, אבל יוצרי הסרט בחרו להתרכז בדרכה המוזיקלית, ומשם נגעו בחוכמה רבה גם בחייה הפרטיים.
אני מרשה לעצמי לכעוס כי פורטיס הוא איש שאני רוחש לו כבוד ואהבה כבר יותר מעשרים שנה. ראיתי אותו בשכונה, ברחוב בארי, בחנות התקליטים מנגו שבכיכר מסריק, מאזין לסיפורים שסיפר על מלחמת יום כיפור. ראיתי אותו בהופעה הראשונה שקיים עם להקת "זבוב" בתיאטרון בית לסין, וזה היה כנראה ב-1976. ליוויתי אותו ב"מים חמים", "כרומוזום", "מינימל קומפאקט", "ז'אן קונפליקט", "פורין אפייר", "פורטיסחרוף", ראיתי אותו כנראה יותר מכל מוזיקאי ישראלי (וזר) אחר.
פורטיס מדבר בסרט על ברלין התוססת שלפני ניתוץ החומות ואומר בחיוך "ממש אקשן שטראסה" ואני מחייך איתו. "אקשן שטראסה" הוא שיר של אלכס הארווי, שפורטיס נהג לשיר בלהקת "זבוב", כשהוא לבוש בבגדים טירוליים וכובע עם נוצה קטנה. זה האיש שיודע להופיע טוב יותר מכל מוזיקאי ישראלי שאני מכיר, והוא טוב ברמות בינלאומיות. רק מזלו הרע, ששיבץ אותו בארץ, מנע ממנו להיות כוכב בינלאומי ענק.
ובסרט? כמה קטעי הופעות לא ממש מחייבים, כמעט אף מילה על סצינת המועדונים בה פרח בראשית שנות ה-80 וכמעט כלום על תקופת הפאנק בסוף שנות ה-70. לפעמים אני שואל את עצמי איך יכול להיות שמכל האנשים שאיכלסו את משולש המועדונים פינגווין-קולנוע דן–ליקוויד, עוד לא קם אף אחד שעשה סרט ראוי או ספר מתקבל על הדעת, המתעד את התקופה בה אנשים חזרו ממילואים בלבנון, הלכו לפינגווין ושאלו עם כולם: "מה עם פורטיס? חזר מאמסטרדם? עושה משהו עם שולץ? מצטרף שוב למינימל קומפקט? הוא עצוב? הוא שמח?".

היתה סצינה? ועוד איך

גם פורטיס, בחצי פה, נותן למצב הזה תוקף, כי בכל זאת זה פורטיס, והוא איש גלוי ורחב לב ולא מסתיר את התקופות הקשות שעבר. אבל זה פרט קטן בסרט קטוע, והעין והאוזן, שמשתוקקים לעוד קטעי ארכיון מדהימים מהופעות שלא ייאמן כמעט שהתרחשו כאן, בין אלנבי לבין הים, נאלצים להסתפק במעט מדי.
היתה פה פעם סצינה, עשו פה פעם מוזיקה, הרבה לפני הפליי-ליסט ששולט בתחנות הרדיו, ואפילו לפני ששלחו קלטות לקוטנר. מי יכול להגיד היום בקלילות, "אז מה עושים היום? הולכים לראות את ז'אן קונפליקט?" או אולי "סיאם", ו"רגע, הילדים האלה (שאחר כך הפכו למשינה) מופיעים היום?". שלא יגידו לי שקיימת סצינה דומה במועדונים. בדקתי, אין, לפחות לא בחיוניות ובזמינות של שנות ה-80.
הסרט הזה הוא בבחינת מה שאין בו. הוא מקומם, מפני שמישהו עשה שם עבודה קלה מדי, מעט מדי קטעי ארכיון, שום מפגש עם מוזיקאים שליוו את פורטיס או קצת טריוויה. כי בכל זאת היו שם מאבקים, אהבות וקליקות (מי זוכר את הקריאות "איפה פורטיס?", שהיה זועק איתמר נוימן בהופעות של שולץ?) שום בדיקה לעומק של תל אביב שתיפקדה כסניף קטן ותוסס של הערים הגדולות בעולם.
חבל לי על פורטיס. הוא לא צריך את חותמת המכובדות הזו. יש מספיק כבוד בחלוציות המוזיקלית שלו ושל בני דורו. מספיק לצפות לפעמים בתוכניות "Rock Family Trees" כדי להבין שאפשר לרתק ולעניין גם בלי ערך מוסף פסאודו-פוליטי. תרבות הרוק עשירה ומבוססת דיה כדי להחזיק שעה וארבע דקות. במקום לקבל רוק עם תוספות, קיבלנו המון תוספות עם קצת רוק. פורטיס, מגיע לך יותר. בכל מקרה, אני אוהב אותך.