פליטי צד"ל: אדמת לבנון מקוללת עבורנו

"אני לא מעכל שאין לי בית, שאין לי רכוש, שאין לי אדמה ואין לי כלום. מה שנשאר לי זה האשה ושלושה ילדים, ואני רוצה אותם. הראש שלי עכשיו עסוק בהם. אני כועס על ממשלת לבנון, על החיזבאללה, על ברק ובעיקר על אלוהים. לא ציפינו שזה מה שיקרה. בחלומות הרעים שלי לא תיארתי לעצמי את המצב הזה". כך אומר היום עלי עלי, לוחם צד"ל (40) השוהה בכפר הנופש ראש הנקרה, ואינו יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו, שנשארו מאחור.
מאות משפחות של אנשי צד"ל פוזרו בימים האחרונים בכפרי נופש והארחה בגליל המערבי, לאחר שעברו את תהליך הקליטה בחוף אמנון בכנרת. עדיין לא ברור כמה זמן ישהו הפליטים בכפרי הנופש, בבתי ההארחה ובבתי המלון. משרד הביטחון עסוק בחיפוש אחר דירות גדולות ברחבי הארץ עבור הפליטים.
פסיכולוגים דוברי ערבית וצרפתית של משרד החינוך יוצאים על פי דרישה למקומות הריכוזים השונים. עם תום הקליטה הראשונית והעברת משפחות אנשי צד"ל לדיור קבע, יארגן משרד החינוך קייטנות לילדים ויתכנן עבורם את שנת הלימודים הבאה.
ובינתיים מנסים הפליטים, ללא הצלחה, להתנחם בפינוקים הקטנים שהם מקבלים, כמו ארוחות ערב חגיגיות והופעות של רקדניות בטן.
בין 200 הפליטים השוהים בראש הנקרה, מחציתם ילדים, בגילים שונים. הם משחקים בדשא, על חוף הים ובמגרש המשחקים. לצידם יושבים המבוגרים ודואגים לגבי העתיד, ולא מצליחים להירגע מחרדותיהם.
עלי חמאס (32), עדיין לא מעכל את קצב האירועים. "אני מרגיש שישראל הפקירה אותנו, ואילו לא היינו בורחים במהירות מלבנון, אנשי החיזבאללה היו שוחטים אותנו", הוא אומר. חמאס השאיר אחריו בדרום לבנון אשה ושישה ילדים, עימם הוא מקווה להתאחד.
יוסוף (26), הגיע לארץ עם הוריו. "עזבנו הכל - בתים, אדמות ורכוש. אני מקווה שנחזור ללבנון מהר. תמיד הבטחנו לעצמנו שלא נעזוב, יהיה מה שיהיה, אבל הכל קרה כל כך מהר. היה תוהו ובוהו. היינו צריכים להציל את עצמנו".
רוב אנשי צד"ל השוהים בראש הנקרה מצהירים שאינם מוכנים לגור בישראל בכפרים ערביים. חלק מהם אף אינם מוכנים לחיות ביישוב יהודי. "אם נגזר עלינו לחיות מחוץ למולדת שלנו, אז אנחנו מעדיפים לחיות עם עצמנו לבד. שיקימו לנו איזה כפר מבודד". פליט אחר מצהיר כי הוא "מעדיף לחיות במולדת שלי בחדר קטן ולא בבית גדול בישראל. אנחנו אנשים שקשורים לאדמה שלנו".
בבית ההארחה שבקיבוץ גשר הזיו, שוהה איברהים עם אשתו וששת ילדיהם. איברהים: "ברחתי מהמוצב יחד עם החיילים שלי, כשהבנו שאם נישאר, יגיעו החיזבאללה ויעשו בנו שמות. במהלך המנוסה זרקתי את הנשק שלי. אפילו את המדים זרקתי בדרך, נשארתי עם גופיה ומכנסיים קצרים. את אשתי, עם הוריה והילדים שלנו מצאתי ביום שישי בכנרת". איברהים לא מאשים את ישראל בהפקרת אנשי צד"ל. הוא טוען כי "ברק לא היה מספיק חכם לצפות את המהלכים מצד החיזבאללה. זה עצוב מה שקרה, הפחד הגדול שלי היה שאשתי וילדי לא יגיעו לישראל, ונהיה משפחה חצויה. אבל אלוהים רצה שנהיה יחד. אני מרחם על אלה שנשארו בדרום לבנון. אחרי שנתאושש מכל הטראומה אני מתכוון להגר לקנדה. לא רוצה את לבנון, האדמה שם מקוללת".
זידאן, חייל צד"ל שברח מלבנון ביום רביעי, גילה רק היום שאמו ואחותו לא הצליחו לברוח לישראל. מנהלת כפר הנופש בגשר הזיו מציעה לזידאן ללכת לבריכה ולהקל קצת על עצבותו, אבל אין לו חשק. "אני כל הזמן חושב עליהם", הוא מסביר.
את סוף השבוע בילו רוב הפליטים בכפרי הנופש ליד הבריכות, וברביצה על המדשאות. לילדים יזמו פעולות יצירה. מנהלת בית ההארחה בגשר הזיו אומרת שהפליטים המבוגרים עדיין מרגישים רע, אבל הילדים התאוששו הרבה יותר מהר.
בניגוד להכנסת האורחים בגשר הזיו,250 אנשי צד"ל ובני משפחותיהם אשר שוכנו באכסניית הנוער בשלומי, התקבלו רק לאחר שכנוע מסיבי של ראש המועצה המקומית, גבי נעמן. "ממשרד הביטחון התקשרו אלי וביקשו ממני אישור לאפסן צד"לניקים באכסניית הנוער, כיוון שהם זרוקים בחוף הכינרת ויש מחסור במקומות שינה. הבטיחו לי שהם ישהו במקום עד סוף השבוע. הסכמתי. אני מקווה שמשרד הביטחון יעמוד בהבטחתו ויקח אותם בסוף השבוע. אם משרד הביטחון לא יעמוד בהבטחה, אנקוט באמצעים קשים מאוד שיביכו את הממשלה".