שלום לא עכשיו

תחת הכותרת "להמשיך בדרכו של רבין", קראה תנועת שלום עכשיו במודעה גדולה בעיתון לתומכיה לבוא לעצרת לזכרו של ראש הממשלה שנרצח. באותיות אדומות הודגש במודעה: "אריק שרון לא ינאם בעצרת הזיכרון! אנחנו, ממשיכי דרכו של רבין, כן נהיה שם. אנו קוראים לכל החפץ בשלום ובפיוס בין שני העמים לבוא במוצ"ש לכיכר".
אחר-כך הם מתפלאים למה כל-כך הרבה אנשים לא סובלים אותם ולא באים לכיכר. לא משום שאריק שרון (ראש הממשלה, בשבילכם) לא ינאם בעצרת לזכר רבין, אלא בגלל השנאה הסתומה והאטומה של חוגי השלום לכל מה שמריח ימין. בגלל האותיות האדומות המודגשות במרכז המודעה והבשורה לאספסוף השלום עכשווניקי: "שרון לא ינאם!".
זה הרי יגרום להם קצף על השפתיים אם ראש הממשלה ינאם לזכרו בעצרת "שלהם". זה הרי יהרוס להם את הערב אם האיש השנוא עליהם יביע את ההוקרה שמדינת ישראל חשה לרבין האיש. תומכי ימין לא מוקירים את דרכו הפוליטית, אלא אותו, למרות דרכו הפוליטית. הפונדמנטליסטים של השמאל עוד לא השלימו עם כך שאפשר לסלוד מדרך אוסלו, ובכל זאת להזדעזע מכך שראש ממשלה נרצח, ועוד על-ידי יהודי. חוגי שלום עכשיו, גם אחרי שתי תבוסות בבחירות מאז הרצח, לא מסוגלים להבין שההזדהות של ימנים עם זכרו של רבין היא בגלל כוונותיו הטובות, בזכות תרומתו לביטחון ישראל, ובגלל שנפל על משמרתו.
"אריק שרון לא ינאם בעצרת הזיכרון!" הו, איזה אושר מציף את החברים. שוב העדר נוהר. כמה נחת תהיה בכיכר לאנשים האלה, "החפצים בשלום ובפיוס בין שני העמים", כדבר המודעה, אבל מוכנים לחכות עם הפיוס בתוך עמם שלהם. שלום אחר-כך.

לחיי הטעם הרע

זו העונה בה יוצא אל האחו גם השמאל הסהרורי, על הגרפיקאים והקופירייטרים שלו. בכיכר רבין העמיד יצחק פרנקנטל, אב שכול ועסקן שלום, עשרות ארונות קבורה כדי לסמל את מחאתו נגד המלחמה ההורגת בשני הצדדים. מודעה ברוח זו ובה ארונות הקבורה עטופים בדגל הפלסטיני ובדגל ישראל פורסמה גם בעיתון. הטעם הרע יוצא מהארון.
מה לא עושים כדי לקבל תמונה בעיתון, איזכור במהדורת החדשות. ברוכה הבאה, נקרופיליה. שלום לך, פולחן המוות.
מי אמר שטעם רע יש רק בימין.

מה בוער

משפטו של סוכן השב"כ אבישי רביב שוב נדחה, הפעם לאפריל 2002. איזו הפתעה. הפעם ההגנה ביקשה את הדחייה כדי "ללמוד את החומר".
כשרביב יעלה על דוכן העדים יעברו כבר יותר משבע שנים מאז קרו הדברים עליהם הוא ייחקר. הוא ישכח פה, הוא לא יזכור שם. מדינת ישראל תעשה הכל כדי למרוח את הזמן, כדי שלא כל מעשיו החמורים של הסוכן הנאמן שלה ייחשפו ברבים. אני מהמר על הדחיות הבאות: באפריל 2002 המשפט יידחה לנובמבר 2002, כדי שגם התביעה תעבור על החומר, ואז למרץ 2003 כדי לאפשר לאחד העדים לשוב מחופשתו. עד 2018 יש להניח שרביב יגמור להעיד. בגזר הדין של השופטים הנכבדים תמצאו לבטח את המשפט "בשל הזמן הרב שעבר מעת ביצוע העבירה המיוחסת לנאשם, אנו מתחשבים בו". שווה לחכות.

על קוצו של יו"ד

קרוביו של אוסאמה בין לאדן, שלהם עסקים וקשרים באירופה ובאמריקה, חשים אי נוחות מסוימת מכך שכורכים את שמם בשמו של האיש המבוקש ביותר בעולם. על כן, כך פורסם השבוע, אחדים מהם שינו את שמם מ "בין לאדן" המפחיד ל"בין לאדין" המרגיע.

עכשיו הלקוחות והבאים עם המשפחה בקשרי מסחר כבר לא מתבלבלים. כשאומרים להם: "שלום אני מיסטר בין לאדין", זה אפילו לא מעורר אצלם אסוציאציה קלה לשם של ההוא, מה שמו. הרי איך אתה יוכל לחשוב שבין לאדין זה קרוב משפחה של בן לאדן.

מן הפה

סליחה על ההתעסקות בפחים קטנים. אבל מנהג ישראלי נפוץ ומגונה הוא לציין על גבי פחי האשפה הגדולים את שם הרחוב ומספר הבית, למען לא ייגנב הפח היקר לבעליו. אני רואה את שמותיהם של בוני האומה ויקירי המדינה על פחי אשפה מטונפים והלב נחמץ לפחות כמו שהנחיריים מתרחבים. הכתובת על הפח. ראיתי בימי חלדי פחים ועליהם כתוב "הרב קוק", "החזון איש 1", "ביאליק-בלפור", חייכתי ליד פחים מצחינים במיוחד עליהם מוכרז לבן על שחור ושחור על ירוק "הנרקיס" או "הבושם", הצטערתי כשראיתי פח עמוס חתולים ועליו באותיות קידוש לבנה "דרך רבין 95" או "דרך השלום", נחרדתי כשראיתי ליד המכון הפתולוגי כתוב על אחד הפחים "המכון לרפואה משפטית" ועל הפח השני "מעבדה".
זה מריח לא טוב.