הימלאיה

האור החיוור התפזר לאט לאט, בעצם מהר, וגילה את ביאטריס ששכבה לידו.
"מה עכשיו?" שאל את עצמו.
"לחיות את הרגע," ענה לעצמו.
הוא הצית לעצמו סיגריה והביט בה ישנה. אתמול בלילה אחרי העבודה היא קפצה אליו לכוס קפה. הוא לא הבין את השפה שבפיה, היא לא הבינה את השפה שלו, שניהם הסתפקו בשפה השנייה שלהם עם הרבה תנועות ידיים.
לא היתה לו מחויבות אליה, במחשבה נוספת איזה מחויבויות היו לו בכלל? אשה? לא, משפחה? ברור שלא, ילדים? לא ברור שלא אבל לא, שום דבר לא תבע ממנו חלק מתשומת הלב שלו כלפי עצמו. הוא חשב על חופש, מושג שדובר בו בכל מקום בזמן האחרון.
כששמע חופש הוא חשב מיד על נופש אלא שהפעם דיברו על מסע, על חיפושים עצמיים, פתיחות וגיבוש אישיות. גיבוש הוא זכר עוד מהצבא, פתיחות זה פתוח, ההיפך מסגור, וחיפושים מעולם לא היו הצד החזק שלו. הוא החליט להתקשר אל חברשלו. פעם, בשעות הקשות הם ידעו להעביר את הזמן בנעימים. בעורקיו של חבר שלו אמנם זרם דם של נוודים אבל הוא היסס, ורק כשקרם הרעיון עור וגידים, הסכים להצטרף.
בוקר אחד הם עלו על אוניית המשא "קילה" שהפליגה מהנמל, על הסיפון הם פגשו את ארנולד, רב החובל שסיפר להם כל הלילה על סערות ונערות ובין השאר כי ביבשת אין בעצם מחסור בידיים עובדות.
"מה עכשיו?" שאל אותו חברשלו.
"לחיות את הרגע," הוא ענה לחברשלו.
עבר זמן על היבשת, עדיין היה חסר להם כסף לטוס למזרח, עבר עוד זמן, היה להם אפילו קצת כסף מיותר.
בוקר אחד הם עלו על טיסה אחת-שתיים עם חניית בינים למזרח. בחניית הביניים עלה למטוס בלדר יפני שהציע לחבר שלו להעביר, תמורת הרבה מאוד כסף, איזו כמוסה קטנה בקיבה. למרות שעל פניו נראה העסק מפוקפק, לא פקפק חברשלו והסכים, אבל בגלל מעצורים, מעצרים ועצירויות לא יצא העסק לפועל.
מיד כשהגיעו למזרח עשו הוא וחבר שלו בהכנות. הם רכשו אוטו גדול וירוק עם שני גלגלי רזרבה, שני ג'ריקנים לדלק ומים וכבל גרירה, מכשיר קשר, משקפת, שני מצפנים ומפות, נשק חם, נשק קר ועוד כמה ערכות, למקרה שיגיעו ממש ממש רחוק. עד הערב אסף חברשלו עשרות ילידים ולאחר לילה של מבדקים מתישים, נבחרו שלושה לצוות היוצא: א. בגתא, ב. בגתא וג. בגתא.

בוקר אחד לאחר ששטח בפניהם את האני מאמין שלו, יצאו לדרך ופניהם להרים. עבר זמן, הם נאבקו בקור העז, בחום הכבד, ברעב המציק, בצמא הגובר, בחולי המזנב ובמוות הנורא.
בוקר אחד הם הגיעו אל בקתת חימר קטנה, בשער הבקתה היה תלוי שלט: "חכם זן – נא להמתין". הם המתינו, עבר זמן, לא קרה דבר, הם קמו ללכת והחכם יצא לקראתם. לאחר טקס קצר של אדמה, מים, רוח ואש, הביט החכם אל תוך עיניו ואמר לי כי עתידו עבר.
"מה עכשיו?" הוא שאל את חברשלו.
"לחיות את הרגע," ענה חברשלו.
עבר עוד זמן, א. בגתא איבד את סבלנותו, ב. בגתא את זהותו וג. בגתא את עצמו לדעת.
בוקר אחד הם ראו קרן אור, בקצה קרן האור ראו מנהרה, מעל הפתח השחור היה שלט: "אפלטון – מערות ומנהרות – שמור על ראשך!" את זה הם כבר הכירו אבל רצו עוד פעם ונכנסו פנימה. הם לא ראו דבר חוץ מצלליותיהם על הקירות, הם עשו בידיהם כלבים וחתולים, חתולים ועכברים, עכברים ורמשים, רמשים ורמשים אחרים, וככל שהתקדמו גם אלו נעלמו.
אז החליט חברשלו לפתוח את סגור ליבו והוא לסגור עניינים.
"בהתחלה אני הייתי..." התחיל חברשלו את הסיפור, "לרגע היינו שנינו…" המשיך, ".. ובסוף זה היית אתה," סיים.
"בסוף, אני?"
"אתה".
"בסוף זה היית אתה".
"בהתחלה זה הייתי אני".
"אתה?"
"אני, ומי?"
"אני".
"אתה?"
"ומי?"
"אני".
"אתה?"
"ומי?"
"עזוב, זה לא ענייני".
"לא עניינך?"
"לא, לא לעניין".
"תשמע, בהתחלה היינו.." ניסה חברשלו עוד פעם.
"לא, רק לא עוד פעם עם זכרונות".
"אז מה, שנפסיק לדבר?"
"לא, למה שנפסיק לדבר?"
"על מה נדבר?"
"תראה, בסוף כשנצא מכאן…", ניסה הוא להמשיך.
"אל תתחיל עם תוכניות".
"למה לא?"
"מגוחך, לא?"
"אז מה?"
"בוא לא נדבר".
"בוא נדבר סתם".
"למה לדבר?"
לפחות נדע שאנחנו נמצאים".
"אתה רוצה יד?"
"אל תגזים".
"אז בוא נשרוק...".
"בוא ננסה לדבר על עכשיו".
"מה, על עכשיו?"
"על הרגע".
"ולחיות עוד רגע?"
"ולדבר על אותו עוד רגע".
"באותו עוד רגע".
"בוא נתחיל".
"רק רגע?"
"רק רגע".
"אני מפחד".
"גם אני".
"אל תפחד".
"גם אתה".
מדברים הם המשיכו לצעוד בחושך, על מה דיברו? על מה לא, מדובר היה בשניהם שידברו ככה עד שמול עיניהם יופיע שביל שמוביל לדרך, דרך המלך למשל או דרך לא דרך.