ארוך זה בסדר

אפקס טווין הוא גאון, אין ספק, אבל גאונים יכולים לטעות, גאונים יכולים לפשל, ובכלל, כנראה שנותרו לו כמה קטעים והוא שיחרר אותם לחברת התקליטים שלו, "Warp", כדי להשתחרר מהחוזה שלו. מי יודע? הוא הרי גאון - כך סברו רוב העיתונאים שקטלו את "Druqs", האלבום החדש הכפול של אפקס טווין. כך גם חברים לנשק ששאלו "למה לטרוח, כי הוא גאון?".
כן, נראה על פניו שלא מספיק להיות גאון, צריך להיות גאון כל הזמן. אבל אפקס טווין (ריצ'ארד ד. ג'יימס), למרות הביקורות הלא מחמיאות, עדיין זוכה לשערים נאים בעיתונות הבריטית, בהם הוא משתעשע כמו תמיד במורפיזים, דהיינו שינוי ועוות הפנים, תחביב ישן ומקובל על הילד החמוד, שהוריו שרים לו יום הולדת 28 שמח באחד הקטעים מאותו אלבום עמוס ובעייתי.
והאלבום החדש הוא אכן בעייתי כי הוא לא מחדש קונספטואלית, כי מפילוסופים של מוזיקה דורשים יותר מצירוף מתוחכם של צלילים. האלבום בעייתי כי החיבור בין קטעי הפסייקו–ג'אנגל–טכנו (מה שנשמע כמו סכו"ם שמתערבל במכונת כביסה) לבין קטעי האמביינט השקטים, עם הקלידים וכובדם המהורהר, אינו עובד כפי שאפשר היה לצפות מהגאון.

רק אני והמחשב הנייד שלי

ג'יימס, אחד מהכשרונות המוזיקליים הגדולים שהצמיחו שנות התשעים האלקטרוניות, הוא מדען של צלילים, ולמרות ההשגות, הנ"ל ממשיך להדהים בחיפוש אחר הצליל האחד הנקי והמושלם שלא הצליחו למצוא לפניו. במסורת חקר הצליל האלקטרוני, אפקס טווין הולך בדרכי גדולים ממנו: סטיב רייך, פיליפ גלאס, אדגאר וארז , בריאן אינו, פייר בולז וקרל היינץ שטוקהאוזן .מוזיקאים קלאסים מודרניים ישללו את ההשוואה הזו לצעיר, שנוהג לחבר את המוזיקה שלו על מחשב נייד (כדי לא להיות מנותק מהעולם), אבל כמותם, גם הוא עוסק בסופו של דבר במחקר מוזיקלי. למרות שאני לא נהנה ממנו במובן הקלאסי של נהנתנות (שמזהה הנאה עם עונג חיובי ושמח), יש בו רגעים ששווים בדיקה.
לצורך הבהרה, הנאה בהקשר של אפקס טווין יכולה להיות גמישה ביותר וחסרת גבולות מבחינות רבות. קחו למשל את הקטעים בהם מצרצר משהו ולא מהרמקולים, לא מקדימה וגם לא מאחור, אולי מהצד? אני חושב שברגעים כאלה בהם אני משוטט בחדר ומנסה להבין מהיכן הצליל הזה בוקע, לאן הוא הולך, ואיך אני מצליח לתפוס את עצמי ביחס לצירצור הזה, ברגעים האלה נוצרת בחדר סוג של אומנות. תקראו לה באיזה שם שאתם רוצים, אני חושב שלשם כך אנשים יוצרים מוזיקה, לזה אנחנו מחכים כל חיינו כדי לחוות את החוויות שהיא מציעה.

החיפוש הגורדפייני

מי שהיה בהופעות של אפקס טווין כדי.ג'יי פופולרי ומבוקש, נשבע שגם בשטח הזה הוא מחולל נפלאות וגורם גם למאובנים שבבאי המועדונים להשתולל עד כלות. היום הוא יכול להרשות לעצמו לדרוש 50 אלף פאונד למסע הופעות (סכום שהוא הרוויח השנה בברזיל, למשל), הוא שייך לחוג הסילון של הדי.ג'ייז המעופפים. החיים הטובים אמנם הרחיקו אותו מהמשמעת של אולפן ההקלטות, אבל לא מהמחשב הנייד, עליו יצר אלפי טראקים.
אם נתלה באילנות גבוהים של ממש הרי החיפוש אחרי הצליל המושלם מזכיר את החיפוש הגורדפייני שאפיין מוזיקאים כמו רוברט פריפ. גם פריפ, שהצהיר על עצמו פעם כחסיד תורת גורדייף, עסק בחיפוש ובמחקר צלילי, ולצערי, בשלב מסוים התחיל לשעמם (זכורה ההופעה במוזיאון תל אביב בה ניגן עם חבורת גיטאריסטים אותו תו במשך שעה). והאלבום הזה, תהיה כוונת יוצרו אשר תהיה, נמצא בשביל הצר שבין מחקר לבין שעמום.

וינסנט גאלו – "When"

מי שמראש ויתר על חידושים מסעירים באלבום הסולו שלו, ”When", הוא וינסנט גאלו. גאלו – שחקן, דוגמן ובמאי - ניגן בראשית דרכו בלהקתו של הצייר ז'אן מישל בסקיאט, " גריי באסטרד", אחר כך התפרנס מדוגמנות לקלווין קליין, ולפני כשלוש שנים ביים את יצירת המופת הקטנה "בופאלו 66", סרט שייזכר לנצח בזכות הקטע בו רוקדת כריסטינה ריצ'י סטפס לצלילי "מונצ'יילד" של קינג קרימזון. כבר בסרט ההוא, בו שיחק בכישרון רב, שיבץ גאלו בפס הקול קטעים רבים של להקות ואמנים פרוגרסיביים לצד קטעים מקוריים שלו. באלבום הסולו שלו שיצא בחברה הבריטים האלקטרונית במהותה, "Warp", משחזר גאלו את אהבתו ליוצרים כמו רוברט פריפ. והצלילים הענוגים מרפרפים, כשהוא מושח כצבעי מים חיוורים על פני הדיסק, נשמעים כאילו יצאו מתוך הקלאסיקה הקרימזונית של אלבומים כמו "Islands". זה לא אלבום שהייתי מטריח אף אחד לחנות הדיסקים בגינו, אבל, ואצלי תמיד יש אבל, למרות שגם "When" נקטל על ידי הקולוגות מהמערב, זה אלבום מסע ראוי בהחלט. כפי ש"בופאלו 66" נסע בדרכים הצדדיות של אמריקה, אלבום זה נוסע בשוליים של המוזיקה, כל המוזיקה, עם צליל עייף, רדום, מעורפל, שהופך לאט ליפה וקסום. מה איכפת לכם לנסות, הנה פתאום התחיל הגשם וזה ממש מתאים.

פאלפ – "We Love Life"

אם רוצים ללכת על בטוח, תמיד אפשר לנסות את "We Love Life", האלבום החדש של פאלפ. לזכותו של ג'ארביס קוקר יאמר שהוא סרק כבר כמעט כל סגנון אפשרי בסצינות השונות שעברו על בריטניה בשני העשורים האחרונים. הפעם, הוא מגייס לעזרתו את סקוט ווקר, אגדת סיקסטיז מהמעלה הראשונה וללא ספק אחד האנשים העצובים ביותר בעולם בכל הדורות (האזינו לשני אלבומי הסולו האחרונים שלו והתרחקו מכדורי שינה וסכיני גילוח).
ווקר, שאת הקריירה שלו עשה באמצע שנות ה-60, בין השאר עם גירסאות כיסוי בומבאסטיות לשירים של ברט בכרך, עזר לג'ארביס ופאלפ להמשיך את המגמה המסתמנת בזמן האחרון כבשורה הגדולה של הפופ בשנת 2001, לאמור: תיזמורים עשירים, צליל רחב ונדיב, ושירי פופ ארוכים על סף היצירות של הרוק המתקדם. התוצאה לא עוצרת נשימה, אבל פאלפ אף פעם לא עצרו את נשימתי. אין זה אומר כמובן כלום על הטיב, ולמען ההגינות, זה אלבום טוב. ג'ארביס מזמר, מדבר, ויש לו כרגיל הרבה מה להגיד. פטפטן בלתי-נלאה. אולי זה טיפה ארוך, אבל כך גם הטור הזה - לפעמים ארוך זה בסדר.