עם נענע, בלי כוח

לפעמים כשאני חושב על מקצוע מבקר הרוק, אני נזכר בייסורי איוב של חנוך לוין המנוח. במצעד הקבצנים, שגם בינם מתקיימת הירארכיה אכזרית, הקבצן שאוכל את השאריות של הקבצן הנעלה יותר, יותיר לזה שמתחתיו את הקיא שלו וכך הלאה עד לנחות שבקבצנים. בסולם החשיבות של מבקרי האמנויות, זוכים מבקרי הרוק לדימוי נחות במיוחד. בחירתנו הטראגית במקצוע שאינו מגובה מקצועית או אקדמית מותיר אותנו חשופים לזילזול ולרגשות עזים במיוחד, שאני לא נתקל בהם בביקורות אחרות.
אם מבקרי תיאטרון יכולים לחטוף מכות משחקנים, מבקרי טלוויזיה מזכיינים ומפיצי סרטים מסוגלים ללא בעיה למנוע כניסת מבקר להקרנות מוקדמות, מבקרי רוק מתעסקים בעיקר עם הקהל. הקוראים (גולשים, במקרה שלנו), כך מתברר, לא יכולים לסבול פגיעה או ביקורת על אהובי נפשם. מה אני כבר יכול להשיב למי שמאשים אותנו בשינאת "סגול כהה"? שקניתי תקליטים שלהם לפני שהוא נולד, שטרחתי לעופף ולראות אותם, שאני מסוגל לזמזם כמעט כל דבר שהם הקליטו וזכותי המלאה להתייחס אליהם היום בשונה מאשר לפני עשרים שנה? סתם בזבוז אנרגיות.

מותרות של מעצמות רוק?

מבקרי רוק, ואני מכיר כמעט את כולם, הם אולי היחידים שלא יקבלו ג'וב בערוץ 2 ויכולים רק לחלום על שיבוץ בערוצי המוזיקה החדשים. אף אחד לא שואל אותם מה להשמיע, מה להביא לארץ, מה להדפיס בארץ, הם הטרחנים שבסוף השורה, והם הביאו זאת על עצמם. בעיקר מפני שדאגו רוב השנים לא להרגיז אף אחד. בחרתי להתלהם כך, מפני שהשבוע סיים מיכאל רורברגר את הטור שלו באתר המוזיקה "מומה". מיכאל, כמוני, לא בא לכתיבה על מוזיקה מפני שרצה להיות עיתונאי ולהתקדם במסגרות העיתונאיות המקובלות. הוא הגיע מצילום מופעי פאנק בלונדון של סוף שנות השבעים, כפי שאני נחתתי לתפקיד אחרי שוטטות ארוכה באתרים דומים בגלאזגו ובלונדון של שנות השמונים, ובחנויות התקליטים של כיכר מסריק – "פאז" ו"מנגו" המנוחות. הגענו לשם כי אהבנו מוזיקה. הכתיבה באה אחר כך. כשזה הפסיק לעניין, לא התביישנו להפסיק, וכשהאהבה גברה עלינו, חזרנו, אמנם בתור באבות זקנות, אבל עם אותה אהבה.
מה תגיד לאדם כמו מיכאל, שמת לכתוב ואין לו איפה? לפני שבוע, כשהקריקטוריסט זאב נזרק מעיתונו, "הארץ", אחרי ארבעה דורות, דאג כבר מישהו לספק לו מקום עבודה חדש. למבקר רוק זה לא יקרה, וזה טבעי, זה ג'וב לצעירים. אז מה אם ג'ון פיל בן 60? אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את המותרות של מעצמות מוזיקה אמיתיות. אצלנו מצטופפים על השטח הקטן שמוקדש למוזיקה כל כך הרבה אנשים, שזה נראה כמו ספינת פליטים אלבנית. פעם, כשמיכאל היה עורך "ווליום", עיתון הרוק הראוי ביותר שהודפס פה אי פעם, כולם היו בניו, גם אני. היום זוכרים לו את המהפכות שחולל כאן בהתייחסות לביקורת רוק בנוסטלגיה, אבל הבן אדם חי, נושם ובועט, ומי שזכה להתענג על הטור שלו ב"מומה" יודע שיש ערך מוסף בחיי הרוח של רבים מאיתנו לכתיבה אישית ופרספקטיבה. והעונג הזה, שנגזל מאיתנו כך סתם, בלתי נסלח.

נענע דיסק: חגיגה של הישרדות

נזכרתי בווליום דווקא מפני שמאותה חבורה, שהיוותה את הבסיס לעיתון ההוא, יצאה מאוחר יותר חברת התקליטים "נענע דיסק", שתחגוג השבוע 13 שנים לקיומה (ונסו להתעלם מהג'ינגל הדוחה בגל"צ שמבשר על כך כל היום). במקום אחר, נורמלי יותר, היה האירוע הזה זוכה לכיסוי תקשורתי מכובד יותר (אולי הקרנת המופעים של אמני החברה בטלוויזיה?) אבל מה, כש"נענע דיסק" חוגגת, היא לא רק חוגגת את קיומה, אלא בעיקר את יכולת ההישרדות. במניפסט לוחמני במיוחד שהיא מפרסמת באתר שלה, היא מצהירה על נכונותה להעניק לאמנים חופש יצירתי מוחלט ויוצאת נגד המערכת המאובנת של הממסד המוזיקלי.
זה נכון ויפה, אבל הממסד ותעשיית המוזיקה ידעו להיבנות היטב מהמוניטין של "נענע" ומהצליל שהביאה לעולם, אך לא ראו בה וברוק כולו משאב לאומי שיש לטפח, כמו מחול או מוזיקה קלאסית. זה מותיר אנשים כמו ניצן זעירא, האיש שעשה את "נענע", חשוף תדיר לבעיות קיומיות, ואנחנו מדברים על האיש שניסח עבורנו את מה שאנו מקבלים היום כטבעי לחלוטין: סאונד עשיר, קליפים ראויים, עיצוב עטיפות ומגוון עצום של מוזיקאים: סחרוף, פורטיס, כרמלה גרוס ווגנר, אפרת צור, מאור כהן, דן תורן , ביקיני, נקמת הטרקטור, רעש, ויסלחו לי האחרים שלא הזכרתי. כולם, בשלב זה או אחר, עברו שם. להישגים שהגיעו הגיעו ללא התקציבים הענקיים של החברות הגדולות, וגם אם מכרו פחות, הרי שהשפעתם מורגשת לאורך השנים.

בתה של תרבות המועדונים

"נענע" היוותה למעשה המשך טבעי לתרבות מוזיקה אורבנית של מועדונים, קשרים חברתיים שנוצרו במהלך שנות השמונים ותורגמו לשפה מוזיקלית תקפה ושיתוף פעולה בין מוזיקאים במהלך שנות התשעים. אם יש מקום לדיסקים נדירים בנוף המקומי, כמו "לרוז" של חיים לרוז, שיצא השנה ויכול היה לצאת מבחינת העדכון והרמה בכל לייבל זר, הרי ש"נענע" ממלאת את ייעודה על הצד הטוב ביותר. אלא שזה, כנראה, לא מספיק. כבר נכתב כאן רבות (על ידי הקולגות שלי), שהסיכוי היחיד שיש לרוק הישראלי הוא כמו בכל ענף כלכלי אחר, בייצוא.
במיקרו של הטראנס-אלקטרוניקה זה מצליח איכשהו להתקיים, ולמרות שבמניפסט שלה מצהירה "נענע דיסק" כי אינה רואה כל הבחנה בין יצירה בשפה העברית לבין שפות אחרות, יש מקום להעמיק את נסיונות החדירה לשווקים העולמיים. אין סיבה שמדינות כמו איסלנד ובלגיה יוכלו ואנחנו לא. אולי זה תמים מצידי להמשיך לחשוב שיש לנו עוד סיכוי לפצח את השוק השמרן והעיקש שנקרא ישראל, ועוד לייצא, אבל, כמו תמיד, מתרחשות כאן תופעות מוזיקליות שמספקות, למראית עין, הבטחה לעתיד טוב יותר. בין אם אלו כוחות ממחנה השנטיפי כמו שוטי הנבואה, שבע וגאיה, או ממוזיקת העולם, שמשום מה לא מצליחה עדיין לשקף את הרב-תרבותיות שלנו. הניסיון של "נענע" ללכוד כשרונות וצלילים רבים ומשפיעים הוא נקודת אור, אבל עד שלא יגיע הרגע בו יצליחו גם להתפרנס בכבוד ממוזיקה, והכישרון יוכל ללכת למכולת ללא חשש, העבודה הסיזיפית תימשך ותימשך.
אז בר מצווה שמח ל"נענע". אני אהיה בסינרמה כדי לחגוג, וגם כדי לתהות: מה צריך לקרות כדי שכל הכישרון הזה יהיה תקף גם אחרי החגיגות העונתיות?