הביאו את הערסים המרקדים

זו היתה יכולה להיות תחילתה של סדרת כלא אלימה או סרט גנגסטרים שחור. הפסקול כבר התנגן ברקע - הרכב היפ-הופ חתרני וצעיר "קאניבל אוקס"; עצבנים, ממורמרים, רעבים, כל מה שדוקטור דרה שכח כבר לפני עשרים מיליון דולר. מוסיקה אפלה, אורגנים מהגיהנום, שום התחלקות, שום חנופה. החול הצהוב מסביב כבר החל להתרומם, מקדם את הסערה שהבטיחו בנגב - ואני מול חומות כלא דרומי עצוב וקודר, מחכה שיכניסו אותי למסע בין חמישה שערים בדרך לעוד לקוח מרוצה אבל סגור היטב בין החומות.
אחרי שלקחו ממני את הסלולאר ואת תעודת הזהות ווידאו שאין עלי נשק, הדיסק במכונית המשיך לנגן אבל פס הקול התחלף במוסיקה מזרחית, ועולם ההיפ-הופ נשאר מעבר לים, מסרב להתאים עצמו למציאות רחוקה כל כך. והמציאות, האמת, לא משהו; בכל פעם שאני או מבקרים אחרים מבכים את מצבו של ההיפ-הופ, מתנפל עלינו מומחה לדבר ושולף שם חדש או דיסק נחשב ומוצלח שפסחנו עליו, מאשים שאנחנו סתם יורדים לחיי הז'אנר ושאין לנו מושג שברגעים אלו ממש מתגבש לו עוד הרכב עצבני ומוצלח. ובכן, גם אני עורך את אותם חיפושים בדיוק, ומי שהעיר לי שהשנה היתה מוצלחת כי יצא דיסק של אאוטקאסט, הרי שהוא יצא בסוף השנה שעברה - שנראתה כסיפור הצלחה עם הרבה אלבומים מוצלחים. השנה, לעומת זאת, אפשר להתחיל את הסיכום, או מוטב - ההספד - ולבכות מרה את נפילתו של הז'אנר. נכון, היו אלבומים לא רעים של ג'יי-זי , של מיסי אליוט, של רוטס מאנובה הבריטי, של בילאל, של קניבל אוקס האמורים, וגם לפוקסי בראון, פרחתי האהובה, היתה שנה מוצלחת. אבל זה לא חורג מגבולות הלא-רע. ולא רע זה רע (ואם שכחתי מישהו, אז שכחתי).

שובו של האר-אנד-בי

אני יושב לי במלוא לבנבנותי ומצפה שהערסים עם הזהבים ירקדו לפני, ואכן, זה מה שהם עושים. מרקדים. ההיסטוריה של הקליפ השחור עגומה למדי. אותן פרחות, אותם ערסים ואותם ריקודים. נראה שעם כל תנועות הקרב המפותחות ותזוזת הידיים המרשימה, השחורים לא הצליחו לפתח עצמם אסטתיקה מוצלחת יותר מוודביל ישן וטוב. נדמה שאת הזרעים הרעים והמגבילים האלו זרעו אנשים (?) כמו מייקל ג'קסון, שהנחיל לדורות של יוצרים שחורים את תנועות הריקוד הבלתי נמנעות. כל - כמעט כל - קליפ שחור, מלווה בריקוד. הסיפור, ההפשטה, הסמלים, הגבולות הרחבים של אמנות הקליפ, נעצרים תמיד באותה נקודה בה מתחיל הריקוד. תגידו זהו בידור ואנחנו אוהבים אותו, ומה רע לראות זמרות חטובות וזמרים בעלי גוף מתנועעים בכישרון - ואני אומר שהעסק הפך נלעג, חסר מעוף, מלחמת כוריאוגרפים, והגרוע מכל, מצביע על שעמום ותקיעות.
מי שרוצה לפצות את עצמו במוסיקה שחורה טובה יותר מצביע על זירת הרית'ם אנד בלוז שהתחזקה כל כך, וגם הקליפים שלה מוצלחים יותר. תצחקו, אבל קליפים טובים מצביעים לפעמים על תשומת לב, בניגוד לרישול המשועמם האמור. האר-אנד-בי מלוטש כפי שלא היה כבר שנים, והבריק השנה עם אלישיה קייס, שלמרות שלא התלהבתי ממנה אני יכול בהחלט להעריך את הכישרון האדיר; מקסוול הוותיק, עם אלבום שפסחתי עליו משום מה אבל הנה אני ממהר לעשות עימו צדק ולקלסו; מרי ג'יי בלייג', שמשמיעה לשמיעה האלבום האחרון שלה צובר איכות ומשביח. כך שהאר-אנד-בי הישן, שנוטה לעיתים לפרק את איכויותיו לשמנוניות מתקתקה, חוזר השנה, ואם הייתי צריך לסכם כרגע את השנה, אין ספק שבלייג' ומקסוול היו תופסים מקום מכובד במצעד.

יו-בי 40 מגלים טעם משובח

ההתלהמות והטרוניות שלי קיבלו תאוצה בסוף השבוע שעבר, בו קיבלתי שלל דיסקים שחורים, ואת כולם החזרתי מבלי לכתוב אפילו ביקורת אחת. העדפתי לערוך עוד הצדעה לדיסקים של הופ סנדובל, לאלי פונה ונינה נורדנסטאם, ואז נפלה עלי תוכנית לא חדשה של "הסאות' בנק שואו" על יו-בי 40 בערוץ 8 (שידור חוזר ביום שישי). יו-בי 40 מעולם לא עניינו אותי, אבל אחרי התוכנית הזו - שעוקבת אחרי הפרויקט בו הקליטו החברים מברמינגהאם סידרה של קלאסיקות ראגיי, סקא ורוק-סטדי עם גיבורים נשכחים כמו ג'ון הולט, קן בוט, וווינסטון גרובי, אני רוחש להם כבוד רב והערכה, לפחות על הטעם המוזיקלי המשובח שלהם.
התוכנית החזירה אותי לימים ממש קדומים. ניסיתי להיזכר בזמרים הנ"ל, והבנתי כי למרות שיש לי אלבומים שלהם, מעולם לא שמעתי אותם בזמן אמת כפי שעשו חברי יו-בי 40. משונה, אנחנו באותו גיל והם מזכירים בתוכנית שאת כל הלהיטים הנפלאים ההם שמעו וראו בטלוויזיה כילדים. מצידי נזכרתי כי באותן שנים ראיתי בטלוויזיה את ששי קשת וירדנה ארזי - טוב, לא אשמתי, זה מה שהיה - אבל זה לא אומר שאי אפשר לתקן את המעוות. הרי יצאו בשנים האחרונות עשרות אוספי ראגיי, סקא ורוק-סטדי מצוינים. אם רוצים להסתפק באוסף אחד מייצג כזה שמכיל את כל ההיסטוריה של כל הסיגנונות אפשר להזכיר את "Tougher Than Tough - The Story of Jamaican Music", אוסף שיצא לפני מספר שנים בלייבל "מנגו", השייך ל"איילנד" - החברה בבעלות כריס בלקוול, שלמעשה הביא את הרגאיי ואת בוב מארלי לעולם. האוסף עוקב אחרי הסיגנונות הרבים החל מסוף שנות החמישים (עם הלהיט שהפך בהמשך למגה-להיט בביצועו של שאגי, "הו קרוליינה"). תמצאו שם את כל גיבורי יו-בי 40, ועוד ועוד רבים וטובים, על גבי ארבעה דיסקים שערכו סטיב בארו ובלקוול עצמו.

בחזרה לראסטה

חברת איילנד, מצידה, חגגה לא מזמן יובל ארבעים שנה והוציאה עשרות אלבומים מחדש- כולם זמינים. גם "גרינסליבס", חברה ג'אמייקית מצוינת, הוציאה השנה מקבץ נאה של אלבומים מתחילת דרכה, עם שמות כמו קלינט אוסטווד וג'נרל סיינט, האלף-פיינט ו-Wailing Souls - כולם בעטיפות פלסטיק ירוקות, כיאה לצמח הלאומי של ג'מאייקה. וכמובן האוסף המשולש של לי סקרץ' פרי, מלך הדאב, והאוספים של חברת Blood and Fire שמופצים בארץ על ידי MCI, ואוספים קדומים עוד יותר, משנות השישים, של סקא ורוק-סטדי, שנמכרים במחירים מוזלים (הפצה BNE). בקיצור - מכל טוב, שעות אינסופיות של עונג ירקרק ומתוק.
ואם כבר הולכים על הראגיי האולטימטיבי, הרי שבספריות ה-DVD שוכן לו קונצרט המחווה לבוב מארלי שבא בעקבות אלבום היפ-הופ מאותה שנה - 1999. קונצרט עם משפחת מארלי לדורותיה (היו לו המון ילדים) ועם אושיות פופ וראפ שחורות כמו קווין לאטיפה, איב, אריקה באדו, לוריין היל, והגדול מכולם - באסטה ריימס, בהופעה מדהימה שמהווה תזכורת לכך שפעם להיפ-הופ היה הרבה מה לומר ואיך. ואולי באסטה עצמו יחזיר עטרה ליושנה? נחכה ונראה.