כמו כולם

ידידי איש העסקים ג. ב, שלא אוהב במיוחד לעשות עסקים עם אמריקנים, הסביר לי מה ההבדל בין אמריקה לישראל. באמריקה, הוא אמר, אם אתה משתין בבריכה ירצחו אותך, אבל אם תשתין מהמקפצה ימותו עליך. בישראל להפך. תשתין מהמקפצה יהרגו אותך (חושב שאתה יותר טוב מכולם, הא?), אבל אם תשתין במים, כמו כולם, אתה מהחבר'ה.
רוצה לומר, בישראל אם אתה תחמן קטן, אתה אחד משלנו, אם אתה רמאי גדול, ויותר גרוע, מתנשא, ידרסו אותך. באמריקה, אם אתה מתחמן יטחנו אותך לאבקה בבית משפט והשכנים שלך לא ידברו איתך. אבל אם אתה אל קפונה, או רוקפלר, או ביל גייטס, אתה גיבור לאומי.
במידה רבה זה נכון גם בפוליטיקה. לתחמנים קטנים, כמו קלינטון, עושים את המוות. כן לקח לריאות, לא לקח לריאות, כן עשה סקס אוראלי אבל לא היתה חדירה - דברים כאלה עלולים לפסול אותך לנשיאות. אם ימצאו פסיק פסול בביוגרפיה שלך, הלך עליך. בישראל, כמו באירופה, אם אתה לא יודע לתחמן קצת, מי יצביע בשבילך? לא יסמכו עליך שתדע להסתדר מול ערפאת בשולחן המשא ומתן.
ומה שנכון לגבי נשיאים וראשי ממשלות, נכון כל הדרך למטה, עד הש"ג. ישראלי שהוא ש"ג, אם יש לו קצת כבוד, הכבוד שלו בא מזה שהוא מזלזל בעבודה. כאילו לומר לך, אני בעצם בטעות פה, קטן עלי, אבל מה, בתור טובה, אם אתה כבר תקוע לי מול האף, אני אפתח לך את השער. תגיד תודה שאני טורח. לעומת זאת באמריקה מעט ערכים קדושים יותר מאידיאל העבודה. אתוס העבודה הפרוטסטנטי משותף לנשיאים ושרתים. כבוד יש רק למי שעושה את העבודה שלו טוב. ישראלי שלא קצת דופק את השיטה הוא פראייר, אמריקני שלא מתאים את עצמו אליה לא ישרוד.
יש משהו מאד לא אישי בשיטה האמריקנית, וישראלים שבאים לאמריקה נוטים לחפש אחיזה באיזה מאעכריות על בסיס אישי, במקום הכללים המופשטים. כמעט כל ישראלי שתפגוש כאן, אחרי שבועיים בניו יורק יכול לקחת אותך למקום שבו מגישים את הבלאדי מרי "הכי טוב בעיר", או לחנות שמוכרת את הנייק הכי זולים בחוף המזרחי. בדרך כלל, זה הבאר ליד הבית וחנות הספורט מעבר לפינה. זה אותו אחד שהגיע שבע דקות לפניך לנשקייה ביום השלישי של הטירונות והסביר לך איך לקבל נשק יותר מושחר; היה לו גם חבר באפסנאות שהשיג לך דגמ"ח אמריקני.
אבל העניין הוא שאמריקנים, שיש להם דגמ"ח אמריקני כמה שהם רק רוצים, בצבא או בסניף הקרוב של רשת "אולד נייבי", לא יעלו על דעתם להשיג דגמ"ח אחר. בישראל, בשביל להיות כמו כולם, אתה צריך להיות קצת אחר. כולם קצת אחרים. באמריקה, אחרי כל הדיבורים על דייברסיטי ואינדיבידואליזם, בסוף היום, אם אתה לא מתיישר ונעשה כמו כולם, אתה לא קיים. ואולי עדיף חבר באפסנאות מאינדיבידואליזם שדוחף את כולם לקוביות זהות.

גדי טאוב, סופר, שוהה בניו יורק ללימודים