משכנות שאננים, למה?

בגלל הראשונים, ובעקבות הסנונית הבנויה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה, משכנות שאננים, שאת בנייתה מימן השר משה מונטיפיורי, דליתי בחיוך גדול את הפרקים הבאים, והם כאן כלשונם בת ה-140 שנה, כפי שסיפר יחיאל בריל בעיתון המגיד בט"ז במרחשון תרכ"א (1860):
"השר הצדיק משה מאנטיפיארע רחש לבו דבר טוב; לבנות בתים לשבת עלי הכרם אשר קנה קרוב למול חומת ירושלים. הוא אמר לבנות ויבן. זה שנה החל ליסד את הבתים ועתה התכוננו לשבת. שמונה עשר בתים נבנו שמה. לכל בית - בית תבשיל. באחד הבתים מקוה מים לטבילה, שתי בורות לשתיה, על ידי פאמפע יעלו המים. החצר והבתי כסאות אחורי הבתים". קראתי ונהניתי. ויותר נהניתי מן הסיפא של הקטע: "הבתים האלה נבנו מכספי תרומת המנוח יהודא טורא נוחו עדן". אכן נדיב היה מונטיפיורי.
וזאת לזכור: יהודי הרובע שבתוך החומות לא העלו על דעתם להתגורר מחוץ לחומות, במקום ששוכנים בו שדים מן המדבר, כדברי הרב סלאנט אז, ליואל משה סלומון. מונטיפיורי הנדיב ניסה לפתות את היהודים להתגורר בשכונת בית האבן הנאה שבנה, ואף הבטיח לשלם למסכימים שכר טרחת מגוריהם מדי חודש, ובלבד שיתגוררו. הסכימו מי שהסכימו ואכן גרו במקום, אלא רק בשעות האור. עם רדת הערב ובטרם ננעל שער יפו, מיהרו לחזור אל מחסה החומות המיטיב כדי להתכונן, הרחק ממקום מושב השדים מן המדבר, לבוקר המחרת, בו יקומו לעבודת יומיום - כלומר לגור במשכנות שאננים ביום.
אף טרח השר הצדיק והנדיב ובנה לשכונתו טחנת קמח, וכמסופר בהמגיד, שנה קודם לכתבתו של בריל: "השר משה מאנטיפיארע יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלים לטובת אחיו עניי העברים לרגלי הר ציון... תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בריחיים של יד... בעמל רב צלחה בידי האמנים להביא את הבנין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאניה, וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ולאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע".
אלא שהדיווח באותו ז' בשבט תרי"ט ממשיך, ומסתבר שלא היה פשוט לפעול מפעלות כאלה בירושלים, ושמכשפים אינם המצאה של בחירות מודרניות, בהן מטילים רבנים זקנים קללות מאגיות באמצעות הטלוויזיה. וכה מסופר בהמשך הכתבה:
הבנין נבנה לתלפיות בכל ההמצאות ותחבולות החדשות. כנפי הריחיים מסבבים בעז ארבע אבנים גדולות מאוד. בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קנאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח.
היום, ממרחק הדורות הגדול הזה, קשה לדעת אם המארות צלחו אם לאו. בפרוטוקול ההיסטורי היבש נמסר שאבני הריחיים הכבדות היו זקוקות לרוחות האביב הסוערות של מישורי צפון אירופה כדי לסוב על צירן ולטחון. ומשהתברר שהבניין אומנם לא נהרס כתקוות המקנאים, אך הריחיים לא סובבות ברוח הקיץ הקלילה של ארץ ישראל, טרחו והחליפו את אבני הריחיים בקלות יותר, ואז הסתבר שהריחיים הקלות לא יכלו לקושיים של גרגרי התבואה הקשוחים, היבשים והצמוקים של ארץ התלאובות הזו...אולי גם זו הסיבה שבשנותיה הראשונות של הטלוויזיה, בכל פעם שאירעה תקלה בשידור והוא פסק, היו משדרים את תמונתה של טחנת הקמח האומללה של מונטיפיורי, השר הנדיב והצדיק.
עד כמה אהבו תושבי ירושלים את האיש אנחנו לומדים מעיתון חבצלת בידיעה מג' תמוז תרל"ה (1875): "ביום א' שבוע זה לעת ערב הופיע אדוננו השר הצדיק סיר משה מאנטיפיארע על פני העיר יפו. הוד נורא שכן על פני נשיא האלוהים הזה בבואו העיר ובחרדת קדש הביטו כל הנאספים על חוף הים, על השר הנשגב והמרומם הזה, אשר רגשות קדש, שביבי אש דת כשלהבת יה, תלהט בקרב לבבו".
יותר משלושה שבועות התארכו עד שהשר הגיע לירושלים. צירי מרכבתו אשר פרק מן האוניה רוסקו בקירבת יפו, בדרכי החתחתים של הארץ, והוא נטשה ככלי אין חפץ בו. בערך מאה שנים חלפו עד שמצאוה זרוקה וחבולה ושיפצו אותה כדי להביאה למשכנות שאננים, כמוצג מוזיאוני. ואכן, בפעם הראשונה, וכנראה היחידה, שמרכבתו של מונטיפיורי נסעה, היה בסרט אני ירושלמי בכיכובו של יהורם גאון. גורלה של הכרכרה לא שפר עליה גם בסוף המאה ה-20. היא נשרפה במקום הצגתה, שאליו ממילא לא הצליחה להגיע בדרך הקצרה והנכונה.
עם מרכבתו או בלעדיה, אנשי ירושלים יצאו מגדרם בבוא מונטיפיורי. ובעודי תוהה האם השמחה רבה משום שאחרי משכנות שאננים וטחנת הקמח שלה יצאו יהודי ירושלים מן החומות בהמוניהם כדי לבנות את בית ישראל ונחלת שבעה וימין משה, ובאה התבונה לקודקודי האנשים מן היישוב הישן עד שרצו ושינו את פני ההיסטוריה היהודית עם פתח-תקווה וכפר-סבא וגו', מתברר שאין הדבר ממש כך (על אף שאכן, כל הדברים המופלאים האלה התרחשו אחרי שמונטיפיורי זרק את האבן הראשונה למים). הסיבה המופלאה לעליצותם של בני יפו וירושלים נוכח זיו פניו האלוהי של השריף של לונדון ומידלסקס, השריף של קנט וברון של המלכה ויקטוריה, היה כפי הנראה ארצי הרבה יותר מן האהבה שהרעיפו עליו.
הצפירה מיד' באלול תרמ"ה כותב: "ירושלם כ"ו מנחם אב, שבוע העבר הודיע הטעלעגראף בשפת עבר ממות השר הצדיק מאנטיפיארע וירבו העם לבכות בכי גדול, כי פונטין למאות אשר נשלחו על ידו הגיעו מהשר ירושלימה שנה בשנה, ועתה שבתה המדהבה. ינחם השם עמו ומחה דמעה מכל פנים".
כמה פשוט...