גיבסון מול פנדר: ההכרעה (חלק ב')

ב-1954 כבר היתה הפנדר טלקאסטר ארבע שנים בשוק. היא היתה הדגם המסחרי הראשון בעולם של גיטרה חשמלית בעלת גוף עץ מלא, ללא תיבת תהודה, ולמרות שכבר אז נחשבה לדגם מוצלח, אסף המתכנן שלה, מהנדס הרדיו קלארנס ליאו פנדר, תגובות של גיטריסטים במטרה לשפר את הדגם הבודד שלו. הטענה העיקרית נגד הטלקאסטר היתה שאין לה ידית ויבראטו, אפקט מכאני שמרעיד את הצליל והיה מאוד פופולרי בתקופה ההיא. גיטריסט הקאנטרי ביל קארסון העלה בפני ליאו פנדר רעיון מבריק: אם אין לגיטרה תיבת תהודה, והיא בעצם קרס מנוסר, למה לא לעגל את הפינות כך שגוף הגיטרה לא יחתוך לתוך הצלעות.
באותה שנה כבר היתה לפנדר גיטרה בס. אחד המאפיינים של הטלקאסטר הראשונה – אחד ממצבי המתג חיבר למעגל קבל שהיקנה לה צליל נמוך במיוחד, כתחליף לגיטרה בס שעוד לא יוצרה בשעה שהטלקאסטר תוכננה – כבר היה מיותר. ליאו פנדר רצה גם להרחיב את מגוון הצלילים ולהוסיף פיק אפ שלישי לשנים שהיו כבר על הטלקאסטר. תלונה נוספת מגיטריסטים שניסו את הטלקאסטר היתה שהיא לא מאוזנת מבחינת חלוקת המשקל – צוואר הגיטרה נוטה "ליפול" כאשר מנגנים בעמידה, עם רצועה. התלונה המהותית האחרונה היתה שבגשר הגיטרה אי אפשר לכוון את האינטונציה לכל מיתר בנפרד, אלא רק לכל זוג מיתרים סמוכים.
פנדר היה יכול לשפר את הטלקאסטר באמצעות המידע שבידיו, אלב הוא בחר באפשרות אחרת: להתחיל מהתחלה. יחד עם הגיטריסט פרדי טאווארס הוא עיצב את הגיטרה השניה שלו, הסטראטוקסטר, בבית המלאכה בפולרטון, קליפורניה.
גם הסטראטוקסטר היתה גיטרה שתוכננה לייצור המוני, עשויה מעצים לא יקרים (כשהתברר שעץ האש מייקר את הייצור למרות יופיו, עבר פנדר בלי למצמץ לעץ אלדר, ששימש אז בעיקר לבניית ארונות) אסתטיקת העיצוב שלה אופיינת לשנות החמישים, עם המכוניות האמריקניות המפוארות בעלות הזנבות המחודדים. זה לא מקרה שפנדר הציע ללקוחותיו אופציה לבחור מקלטוג הצבעים של דו פונט, יצרית צבעי המכוניות.
פנדר וטאווארס פתרו את בעיית חלוקת המשקל על ידי "משיכת" קרן עץ מהחלק העליון של הגיטרה. כך שכפתור החיבורלרצועה "זז"בכמה סנטימטרים לכיוון ראש הגיטרה. פנדר הוסיף פיק אפ שלישי ועיגל את הגוף בהתאם להצעה של ביל קארסון. הנסיונות הרבים לתכנן ידית ויבראטו לפי השיטה של אותה תקופה, כלומר לפי הדגם הפופולרי של פול ביגסי, הנחילו לו אכזבה. שימוש מאסיבי בידית פגע בכיוון של הגיטרה: פנדר החליט שהדגם הזה לא אמין, זרק את האבטיפוס הראשון והתיישב לתכנן פטנט חדש לגמרי.
הרעיון החדש היה ,שלא רק גשר הגיטרה יזוז, אלא כל מנגנון עיגון המיתרים בגוף. ידית הוויבראטו שייצר היתה פטנט גאוני, שלא השתנה מאז באופן מהותי ופנדר, לעומת זאת, לא זנח את הרעיון לשפר את הוויבראטו של ביגסבי, ובגדמי גיטרות אחרים – מוסטנג, ג'אזמאסטר ויגואר – הוא תכנן את מה שהיה לדעתו ויבראטו אמין יותר. גם ראש הגיטרה השתנה מעט, והפך לחיקי של ראש גיטרה שעיצבו פול ביגסבי והגיטריסט מרל טראוויס שבע שנים קודם לכן.
העיצוב הסופי הוכח עם השנים כגאוני. למרות שפנדר עוד הוסיף להמציא שכלולים, שאותם יישם בדגמים מאוחרים יותר (כמו שהסטראטוקסטר היתה מקצה שיפורים של הטלקאסטר, כך ייעד ליאו פנדר את דגם היגואר להיות שיפור של הסטראטוקסטר), גיטריסטים התייחסו לסטראטוקסטר כאן הגיטרה החשמלית האולטימטיבית. למעט שינויים מזעריים שחלו בגיטרה עם השנים (הוספת שכבות לחלקי פלסטיק שנטו להתעוות בחום, הוספת שני מצבי ביניים למתג בורר הפיק אפים), התברר שפנדר יצר את המקרה הנדיר של גיטרה שאי אפשר לשפר: בשביל מה שהיא נועדה לעשות, ועוד הרבה יותר מזה, היא היתה מושלמת. הגיטרה שהתחילה כאובייקט חדשני נועז (ולבעל שם עתידני, לפי התפיסה של אז) הפכה תוך שנים ספורות לקלאסיקה.

גיבסון לס פול, "הילד עם המטאטא"

גיטריסט הקאנטרי ג/אז לסטר ויליאמס פולפוס, שקיצר את שמו ללס פול, אינו רק גיטריסט מבריק גם היום, בגיל 79, אלא ממציא חשוב. ב- 1953 הוא שכנע את חברת 'אמפקס' לייצר את ההמצאה החדשה שלו, שיטת הקלטה בערוצים נפרדים. למעשה, כל אולפן הקלטות היום בנוי סביב ההמצאה הזאת.
כשהיה בן 12, בשנת 1928, וניגן במסעדת המבורגרים בשביל דמי כיס, החליט לס פול להגביר את הגיטרה שלו. הוא פירק את ראש הפטיפון של הוריו והדביק אותו לגיטרה האקוסטית שלו. באמצעות חוטים שפירק ממכשיר טלפון חיבר הכל לרדיו של ההורים. כך הוא יצר לעצמו גיטרה חשמלית (והרס אגב כך פטיפון, טלפון ורדיו).
בתחילת שנות הארבעים השתעשע לס פול ברעיון ליצור גיטרה חשמלית ללא תיבת תהודה. בסופי שבוע הוא בנה בבית החרושת "אפיפון" של אפי סטאטופולו בניו ג'רסי מעין גיטרה ללא תיבת תהודה. הוא ניסר לשניים גיטרה אקוסטית מתוצרת 'אפיפון', ובמקום החלק המרכזי חיבר בול עץ. באמצעות זוויות פח הוא חיבר צוואר של גיטרת גיבסון, בנה פיק אפ בעצמו והלך עם המצאתו, אותה כינה "בול העץ", לבית החרושת של גיבסון. מהנדסי גיבסון לעגו לו, וזמן רב לאחר שסולק בבושת פנים הם עוד צחקו על "הילד עם מקל המטאטא", כפי שקראו לו.
בשנת 1950, אחרי שהתברר שליאו פנדר מייצר בהצלחה רבה את מה שבגיבסון חשבו שהוא בלתי אפשרי, הבינו אנשי גיבסון את טעותם והתחילו לחפש את "הילד עם מקל המטאטא". הם מצאו אותו ב-1951, וגם אז עדיין התייחסו בספקנות מסוימת לכל הרעיון: אחרי הכל, דגמי גיבסון תמיד הצטיינו בשמרנות, והם לא רצו לפגוע בדימוי החברה. לכן הם החליטו לייצר את הגיטרה שלס פול עיצב, אבל לא רצו להטביע עליה את שם החברה. לס פול אמר: אם ככה, למה לא תקראו לגיטרה על שמי. מנהלי גיבסן אמרו: "אתה תהיה מוכן לחתום על זה?" החתימה מוטבעת עד היום על כל גיטרת לס פול.
גיטרות לס פול הראשונות יוצרו בשנת 1952, בניגו לפנדר, הגיטרה היתה עשויה עצים יקרים, יוצרה ברובה בעבודת יד קפדנית, והדגם נראה כמו גיטרת הג'אז האקוסטית של החברה, רק יותר קטנה, וכמובן בעלת גוף מוצק. בכל זאת היה בעיצוב משהו מאוד לא שמרני: הגיטרה נצבעה בזהב מיטאלי.
דגמים מאוחרים יותר כללו צביעה מסורתית יותר, ועם השנים חלו בגיטרה שינויים, שהעיקרי בהם היה שינוי הפיק אפים בשנת 1958 לדגם ההאמבאקר, שהוא שט יותר. לדגם הבסיסי נוספו דגמי משנה, בהתאם למדיניות השיווק של גיבסון, שנבדלו זה מזה בעיקר ברמת הגימור.
בשנת 1961 חל שינוי רדיקלי בגיטרה. מנהלי גיבסון החליטו לעצב מחדש את הגוף, כך שיהיה קל יותר ומעוגל יותר, ולהוסיף לו ידית ויבראטו. לס פול לא אהב את השינוי, ולפי בקשתו הוסר שמו מן הדגם, שנקרא מעתה SG (ראשי תיבות של "גיטרה ספרדית": הם מאוד שמרנים שם, בגיבסון, גם כשהם מנסים לחדש).
ייצור דגם הלס פול הופסק, למעשה. אבל כמה שנים מאוחר יותר התחילו גיטריסטים רבים, שהבולט ביניהם היה אריק קלפטון (שמזוהה היום דווקא עם הפנדר סטראטוקסטר) לגלות מחדש את הלס פול המקורית. בגלל הביקוש הרב חידשה גיבסון את ייצור הדגם המקורי של הלס פול בשנת 1966, לצד המשך ייצור SG לדגם נפרד. הלס פול התייצבה לצד הסטראטוקסטר של פנדר כאחד משני הדגמים העיקריים של גיטרה חשמלית, ועד היום היא שם.

ראה קישור לחלק הראשון של הכתבה "גיבסון מול פנדר: ההכרעה" כאן למטה. הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין "צליל", גיליון מס' 5, מאי, 1995.