איש יותר טוב משיכולנו בכלל לקוות

כבר כמה שנים שרציתי לדעת יותר על גברהסילאסי. אהבתי לחשוב שמדובר באדם מיוחד. למרות שעם ספורטאים אי אפשר לדעת, לפעמים עדיף לא לברר. בקיצור, סתם רצון ילדותי לדעת שאתלט גדול הוא גם אדם טוב. לדעת שגם אנחנו חיים בתקופה של ספורטאים כמו זאטופק וג'סי אואנס. לא סתם בתקופה בה ספורטאים הם נורא עשירים,
ידעתי שהיילה גברהסילאסי הוא אדם צנוע, כי פעם בתכנית תיעודית סיפרו שלגברהסילאסי יש מכונית מרצדס בגרמניה אבל באתיופיה הוא לא נוסע במכונית פרטית, כי כמעט לכל האנשים שם אין מכוניות והוא לא רוצה להשוויץ. אבל סיפור שהופיע הבוקר בעיתון ה"אוסטרליאן" עשה הרבה יותר מזה, פשוט עשה את כל מה שקוויתי לדעת.
זה הסיפור. לפני כמה חודשים אתיופיה פלשה אל תוך שכנתה אריתריאה. זו הייתה פלישה במטרה מסורתית של מלחמות. להביא לסיום עצמאותה של אריתריאה ולהגדיל את שטחה של אתיופיה. אריתריאה איכשהו שרדה לאחר אבדות גדולות בחיי אדם משני הצדדים. קטל חסר הגיון למען מטרה חסרת הצדקה.
ביום המקצים של ה-10,000 גברהסילאסי בא לאיצטדיון האולימפי והעפיל לגמר ה-10,000 בקלי-קלי-קלי-קלות )סתם "קלי-קלות" זה ביטוי שלא כל כך ממחיש איך האיש הזה מנצח ריצות 10,000. בסיום הריצה הוא לא ארז את עצמו מיד בטרנינג, אלא חיכה בסבלנות על קו הגמר. הוא חיכה לאתלט מאריתיריאה שסיים את הריצה הרבה אחריו ולא עלה לגמר. גברהסילאסי לחץ את ידו וחיבק אותו. המחווה נעלמה מעיני הנמצאים באיצטדיון. הם יודעים על הקוריאות שצעדו במשותף ויודעים על הספורטאים מאיסט-טימור כי צבא אוסטרלי שהה שם כמה חודשים, אבל כמו הרוב המכריע של האנשים בעולם לא יודעים על הסכסוך הספיציפי הזה באפריקה. אבל בטלוויזיה באתיופיה ראו את זה. וזה דבר עצום.
עכשיו, היילה גברהסילאסי לא בא מדמוקרטיה בה חופש הביטוי הוא בחינם. לא ממדינה מערבית בה העונש היחיד על דיבורים פוליטיים הוא הפסד חוזי פרסום. והוא לא בא ממדינה שאלופים גדולים מחוסנים בה. אתיופיה היא משטר צבאי עם כל הרע המשתמע מכך. מאמו וולדה, אלוף אולימפיאדת מכסיקו במרתון, נכלא על התנגדות לשלטון. צריך אומץ לב בכמויות לעשות את מה שעשה האיש הזה.
היילה גברהסילאסי הוא רץ מרחקים שנקווה שנראה עוד שניים כמותו בימי חיינו. אבל איש הרבה יותר טוב ממה שאפשר להעיז ולקוות.