תנו לו לבוא לבית לחם

ההסברה הישראלית חולה אנושות. נוכח מעשיה ומחדליה בזמן האחרון מתקבל הרושם שמחלחל בה יצר לא מודע של התאבדות. השיא הנוכחי במצעד האיוולת שלה הוא ההחלטה למנוע מערפאת מלהגיע לבית לחם לחגיגות חג המולד, אלא אם כן יביא את ראשו של רוצח רחבעם זאבי ז"ל. כל העולם הנוצרי יתקומם על הסירוב הנואל והשרירותי הזה, החוסם בפני יו"ר הרשות הפלסטינית את הדרך לכנסיית המולד בערב שבו שרה המקהלה על "שלום עלי אדמות". בעימות הזה – ערפאת הוא המנצח לעין כל העולם, וישראל מצטיירת ככובשת ערלת-לב.
קדמה לשיא הזה במצעד האיוולת ההחלטה לאסור על סרי נוסייבה – הנבון והמתון שבין המנהיגים הפלסטינים, שמטיף עכשיו לא רק להפסקת פעולות האיבה, אלא גם לוויתור על "זכות השיבה" – לקיים קבלת פנים במלון "אימפריאל" בירושלים. האיסור הזה עשה את שלו, לשביעות רצונם של המבצעים – אבל נוסייבה, העוזב את המקום, מחייך, מוקף אוהדים ואנשי תקשורת מכל העולם, נעטר בניצחון. האם ירושלים היתה מתהפכת אילו נערכה קבלת הפנים באותו מלון? האם היו, בעקבות זאת, מתרבים הפיגועים בה? התוצאה היחידה של האיסור הזה היתה שכולנו נפגענו, מחיצי הבוז והאיבה שנשתלחו בנו.
משגה פוליטי, דיפלומטי, הסברתי חמור ביותר אחר היה תגובת הממשלה על הקריאה הפומבית של ערפאת לבני עמו, בשפתם, בפעם הראשונה, לנצור את הנשק, להפסיק את פיגועי ההתאבדות, לחדול מירי, ולהיות נכונים למשא ומתן על שלום עם האויב הישראלי. גם אם נכון – כמקובל אצלנו, בימין ובשמאל כאחת – שערפאת הוא שקרן: גם אם נכון שיצא בקריאה הזאת רק כדי לרפות את הלחץ החזק שהופעל עליו מארה"ב וממדינות אירופה: גם אם נכון שהשאיפה הסופית שלו – להחזיר לפלסטינים את "פלסטין השלמה" במחיר חיסולה של ישראל – לא השתנתה; גם אם כל זה נכון – ממשלה חכמה, הרואה למרחוק, צריכה היתה להגיב בהכרזה חגיגית שהיא מקדמת בברכה את הצהרתו של יו"ר הרשות הפלסטינית, מוכנה גם היא לנצור את הנשק כל עוד לא נותקף, וקוראת להתקדם לקראת הסכם שלום. הכרזה כזאת היתה מטביעה חותם של התחייבות על הצהרת הצד השני, ועושה אותה ל"הצהרה היסטורית", שהיה בה סיכוי לפתיחת עידן חדש של יחסים בין שני העמים. כדבריו החכמים של סרי נוסייבה, "גם למילים יש כוח". ואכן, למילים של שלום יש דינמיקה משלהן, כמו למילים של הסתה.
במקום זאת הגיבה הממשלה בנוסח השגרתי, של הבעת אי אמון גמור בהצהרת ערפאת. וכך גרמה לתבוסה נוספת של ישראל בתקשורת ובדעת הקהל העולמית. מה פלא שאחוז האוהדים את ישראל בצרפת ירד לשפל של 7%, ובבריטניה לפחות מכך. פג תוקפה של האמירה "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". במערכת היחסים הגלובליים של העידן הזה, אפילו מעצמה אדירה כארה"ב אינה יכולה לצפצף על מה שיאמרו הגויים שמחוצה לה.
מי שעוקב אחר הכתבות על ישראל בשידורי הערוצים הזרים, ליבו שותת דם נוכח נחיתות ההסברה המגומגמת והמתנצלת שלנו, לעומת ההסברה המחוכמת, הגאה והרהוטה של התועמלנים הפלסטינים. ידידה בעלת השקפות שמאלניות מובהקות, הנמצאת עתה בארה"ב, מספרת שהיחיד "המציל את המצב" מבחינת מעמדה של ישראל שם הוא בנימין נתניהו. אילו היתה ממשלתנו נוהגת ביתר תבונה, לא צריך היה "להציל את המצב" דווקא אדם שאינו חבר בה.