ואני אומר: 2001 היתה מצוינת

השבוע, כך סיפרו לי, נתן די.ג'יי רובן וו. מליידיטרון סט בדינמו דבש, ובין השאר הפליא בלהיטי אייטיז ובשירים של קמיאו. נזכרתי בטריו האלקטרו-פאנקי הזה גם מפני שהשבוע לא התחשק לי לצאת להופעה בשתיים וחצי בלילה, וגם משום שכשיצא "Word Up" בחר בו הניו מיוזיקל אקספרס כתקליט השנה. זה היה בראשית שנות השמונים, ובמציאות הגל החדש שפיתחנו כאן זה נראה כמו עוד החלטה שרלטנית של הסנובים האנגלים. ההיסטוריה הוכיחה כמובן שהם צדקו וניבאו את העתיד, וכך פיתחתי לי תחביב - להשוות בין רשימות הסיכום של העיתונות הזרה לבין המציאות כפי שניסיתי להבין אותה בעצמי. הפער היה לרוב עצום, ולא הייתי לבד; בארץ התפתחה - במקביל לתרבות המוזיקלית הישראלית, גם תרבות ייחודית של מוזיקה זרה שזכתה להשמעות ללא קשר או פרופורציה למידת הצלחתה או חשיבותה בארצות המוצא של האמנים החביבים בארץ. כך היה עם ניק קייב, טוקסידומון או שריקבק בשנות השמונים, ורק בנס הצליח לנו בשנות התשעים והעולם יישר איתנו קו במקרה רדיוהד - שאותם, נדמה לי, זיהינו ראשונים.
נזכרתי בהשוואות מלפני עשרים שנה כי גם כיום, כשאני מתבקש לסכם את השנה, קשה לי להתחייב על הנעשה בעולם, ולכן, במקום סיכום אישי, בחרתי להקיף את כדור הארץ ולשאול אנשים רבים שאני מכיר מה הם אהבו השנה. את הסיבוב התחלתי בלונדון , שם נשמע הטרנד באופן הבהיר ביותר, והתשובות שקיבלתי היו דומות לסיכומי העיתונות הבריטית: סטרוקס, סטארסיילור, וויט סטרייפס, ריאן אדאמס, תמהיל של רוק מתחדש ופולק מתחדש. באורח לא מפתיע קיבלתי תשובות דומות גם מדרום אפריקה: ריאן אדאמס, דיוויד גריי (שהגיע באיחור-מה גם לשם), דייויד קיט האירי הצעיר, והרברט - הוא מאת'יו הרברט, אקספרימנטליסט שאלבומו האחרון, "Bodily Functions", מככב גם אצלי וגם אצל רן שריג ,מבקר ב"הארץ" ומגיש "ברד" ב-102 FM, שהסכים לנדב לי רק את השם הזה בטענה שאי אפשר למתוח קו שרירותי בין שנה לשנה.
אני דווקא חושב שאפשר, ולו בשל העובדה שזו השנה הראשונה לאחר היעדרות ארוכה שבה הזדמן לי לחזור ולעקוב באופן מקצועי אחר ההתרחשויות המוזיקליות ולקבוע מבלי להתבלבל שזו היתה שנה עמוסה במיוחד. אלקטרוניקה, רוק מתחדש, פולק מתחדש, אר-אנד-בי מתחדש, היפ-הופ צולע אך בעל יכולת הפקה מרשימה (והשמות שבכל זאת הרימו אותו והשאירו אותו רלוונטי - רוטס מאנובה, אנטי פופ קונסורטיום, בובה פארקס, בילאל וג'יי-זי המלך המשיח האמיתי של המיינסטרים השחור), ניאו-פאנק, פופ מתקתק, נשים שיצאו בפרויקטים מרשימים, דאב שהמשיך לנדוד לאירופה - אפשר היה למצוא השנה כמעט הכל.

הנשים שעשו את השנה

הבאים בתור במשאל הכורסה היו דנה וניסים - האנשים שגוררים אותי לדינמו. ניסים דיברר את הצוות וקבע ללא היסוס
שאפקס טווין הכפול עשה לו את זה השנה. גם גל מ"טאוור רקורדס" ציין את אפקס וגם את דן דה אוטומייטור, שהיה, כמה חמוד, גם העדפה ברורה של דפנה - יחד עם פליקס דה האוסקאט. ניר מאותה חנות מתחזק את אגף המטאל, אבל הבחירה שלו היתה הניאו-פאנק עם SUM 41, אמריקאן היי פיי וסיסטם אוף דואון.
לצד להקות ותיקות ומיינסטרים כמו טול, לימפ ביזקט, בלינק 182, לינקן פארק, קריד, וויזר, וקאמבק של הטראשים הוותיקים קריאטור, אין ספק שגם השנה הרוק חוגג באמריקה. מעט מאוד ממנו מגיע לארץ, וברוב המקרים זה לא ממש מצער. מצד הכלה של הרוק - הפופ - גייסתי את דפנה לוסטיג מ"מומה", שנידבה את זירו 7, מרי ג'יי בלייג' ושוב - דן דה אוטומייטור ופליקס דה האוסקאט, והאירה את עיני בהצלחות המדהימות של ג'ניפר לופז, קיילי מינוג ודיידו, שלוש נשים שכמעט לא ירדו מהפלייליסט של רוב תחנות הרדיו והטלוויזיה בעולם.
בכלל, זו היתה שנה ברוכה ביצירה נשית: לאלי פונה, הופ סאנדובל, ביורק, נינה פרסון (A CAMP ), טליה צדק, אניטה ליין (באלבום חדש ויפהפה), קריסטין הרש ושטינה נורדסטאם - כולן הביאו יצירה אישית מקסימה אבל לא זכו להצלחה חובקת עולם. מי שזכו להצלחה מרשימה היו גם השנה הנשים מאמריקה - בנות מולין רוז', מיסי אליוט בשלל פרויקטים, אלישה קיז, דסטניז צ'יילד - שהמשיכו את מה שהתחילו לפני שנה, ג'יל סקוט, וכאמור מרי ג'יי. אהבתי השנה גם את פוקסי בראון הממזרית, וניסיתי לאהוב את אורסולה רוקר, אבל גם היא וגם סול וויליאמס, שהיה אמור להיות אלבום השנה, מוכיחים שמשוררי סול וראפ צריכים יותר מזעם וצעקות מהמעיים. הכישרון נמצא, אבל רק העתיד יבהיר אם יש עניין מעבר להתפרצות הייצרית.
התפרצות סקסית היתה גם האבחנה של שרון בן-עזר, שמגלה לעולם את ניפלאות בריקסטון ומברכת על ההשפעה הסליזית נוטפת הסקס והראגה שחילחלה השנה מסימטות השכונה הלונדונית הפרועה למצעדים, עם אנשים כמו בייסמנט ג'קס, גרוב ארמאדה (עם סופרסטיילינג) ו-So Solid Crew.

כך התעלמתי ממצב העולם

ועכשיו נותר לי לסכם את שלי, וזה קל מאוד: רוב הרשימה שהובאה עד כאן היא גם הרשימה שלי, בתוספת הסטיות הקטנות והפרטיות, כמו למשל האחרון של מקסוול עם ביצוע נפלא לשיר של קייט בוש; ספירצ'ואלייזד הבומבסטי נוטף הגוספל; ASH עם אלבום חמוד ואנרגטי; בטא בנד עם הצליל החדשני; סופר פארי אנימלס; Air, למרות ההשמצות; ניו אורדר - הקאמבק הנוסטלגי של השנה שלי; וינסנט גאלו עם יצירה עדינה ומעפעפת; הרברט, שגדל עלי משמיעה לשמיעה; וכן, הסטרוקס עדיין משעשעים אותי בחוסר הרצינות המוקפד שלהם - פשוטים, רעננים, מחיקון מושלם למחשבה יתרה.
כמו כל מתבגר בן ארבעים פלוס נמשכתי לתיזמורים העשירים שהמשיכו גם השנה את המגמות מהשנים האחרונות, והגיעו לשיאם עם ספיריצ'ואלייזד, ואהבתי באמת - ומתוך התעלמות מוחלטת ממצב העולם - את הרגאיי והדאב שממשיך לחולל נפלאות בתודעה ובגוף, בין אם זה סיזלה החדש, אלפא ואומגה - הצמד האנגלי המדהים, פרשר דרופ ושוגר בי, שיצא בסוף שנה שעברה אבל חילחל לתודעה מאוחר יותר יחד עם חבורת דאב-קלאב, שאוסף שלהם לא יורד ממחליף הדיסקים כבר שנה. כולם עשו לי את זה, וזו היתה שנה נפלאה וגדושה. טוב, היו גם כמה אירועים מצערים, אבל היי, גם בשביל זה יש מוזיקה, לא? Every little thing, is gonna be allright.