קיצוץ אווילי

המשק הישראלי חולה. הסימפטומים בולטים בחלקם לעין: אבטלה גואה, ירידה דרמטית בייצוא, התמוטטות בענף התיירות, ירידה בהשקעות חוץ, מסחר דועך, ענף בנייה על הקרשים. התוצאה: צמיחה שלילית וירידה ממשית בהכנסות ממיסים.
מחלות מחייבות ריפוי, וריפוי מצריך אבחנה נכונה. בתחום המאקרו-כלכלה נהוג משום מה לפנות למומחים עוד לפני שמתגלים הסימפטומים, מתוך גישה דומה לזאת של רפואה מונעת: מה צריך להיעשות כדי שהמשק יצמח ויהיה עמיד בסביבה העסקית הבינלאומית ההפכפכה.
לדאבוני, רוב המומחים לכלכלה בישראל הם תעתיקים של מומחי הבנק העולמי ומתיישרים לימין בעקבותיהם, לעיתים מתוך קריצת עין לג'ובים מרופדים היטב בניכר. כאשר מצביעים על תחלואי המשק הישראלי שומעים היטב את גמגומי המומחים, שמתחמקים מקבלת אחריות לעצותיהם בעבר: "כן, נכון שההיי-טק נפגע קשות, אבל זה נובע מהתפוצצות הבועה בארה"ב"; "נכון שענף התיירות התמוטט, אבל זה בגלל האינתיפאדה'"; "הייצוא אמנם ירד, אבל לכך אחראית הירידה בפעילות הכלכלית העולמית בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים". הכל נכון, אבל רק למחצה. וכבר נאמר שחצי אמת לעיתים גרועה משקר.
האמת המלאה היא שלמצבו של המשק הישראלי יש אחראים כאן, ונראה שהם יהיו אחראים גם לכשל הבא, כי מה שהם עושים כרגע נראה רע מאוד. להקטין את תקציב המדינה הוא מעשה איוולת שעשוי להחריף את המצב עוד יותר.
המסר הקליני שהמשק משדר הוא של ירידה חדה בביקושים. חלק מהירידה הזו נובע מירידה בייצוא ובתיירות, וחלק אחר זורם לחו"ל זה שנים תחת הכותרת "ליברליזציה" של שוק ההון, ועוסק שם ברכישת נכסים, עסקים וחברות במקום להשקיע בארץ הקודש. אבל חלק נכבדמהירידה בביקושים הוא פסיכולוגי בעיקרו, ומשפיע על פרטים כמו גם על חברות גדולות. כאשר הציבור מקבל את המסר שצפויה הרעה במצב הכלכלי, הוא נוטה להמתין עם הוצאות שנראות בלתי הכרחיות באותו רגע. כאשר באה הממשלה ומבשרת באמצעות צמצום התקציב שהיא אכן צופה ירידה בפעילות המשקית - היא מחזקת את המגמה הזאת. כלומר מלבד הקטנת ביקושיה שלה, פועלת הממשלה להקטנת הביקושים של המגזר הפרטי והעסקי. את מעשה האיוולת הזה לא תמצאו אפילו בקפיטליזם הברוטלי בארה"ב. שם צנחה הריבית פלאים ונגיד כמו קליין היה נזרק מזמן, על הזנק שגורמת מדיניותו המוניטרית למשק.
הממשלה הייתה צריכה להזרים עכשיו למשק ביקושים על-ידי נטילת הלוואות חוץ והשקעה מסיבית לא רק בתשתיות אלא גם בהגדלת כוח הקנייה של שכבות האוכלוסייה שכוח הקנייה שלהן קטן או נשחק. כן, זה הזמן להתחיל לסגור את הפער בהכנסות, ולא רק על-ידי הגדלת העומס על שני העשירונים העליונים. מעשה כזה הוא בבחינת זריקת-מרץ, וגם אם זה רק צעד אחד שממשל נבון חייב לעשות, זה צריך להיות הצעד הראשון.