שבוע באדינבורו

זה התחיל כשנפרדתי מחבריי בלונדון. ההתחלה הייתה ממש לא משהו. ברכבת התחתית היה צפוף בצורה איומה ותוך כדי ניסיון לשמור על התיקים הגדולים, ובו בזמן לשמור על שיווי משקל, עברו במוחי מחשבות של 'למה אני צריכה את זה'.
סוף סוף, חשבתי, הנה הכל מסתדר. אחרי מאמצים רבים הצלחתי לדחוק עצמי החוצה לכיוון תחנת ויקטוריה, מחפשת בין הרציפים היכן הרכבת שלי, כי ברגל עם כזאת כמות של ציוד אני בטח לא אגיע לסקוטלנד. הנסיעה עברה בשקט יחסי עם יציאה של חצי שעה איחור וישיבה מול זוג זקנים, שהתעקשו להוציא כל שנייה מאכל אחר, מתוך קופסאות הפלסטיק הרבות שלהם.
עברו חמש שעות והגענו לאדינבורו. הקור והחשכה הריצו אותי לאכסנייה שהזמנתי מבעוד מועד אך לאחר מספר דקות שם הגעתי להחלטה אמיצה לחפש לי מקום אחר. וכך בערב הראשון, בזמן שפתיתי שלג נופלים לי על האף, יצאתי לחיפושים ברחובות הקרובים. זה אמנם לקח קצת זמן, אבל מכיוון שכל בית שני בעיר הזאת הוא אכסנייה או בית הארחה, העבודה הייתה פחות או יותר פשוטה. העברתי את הציוד לחדר החדש, בכיתי כמה דקות וברחתי למקום המתאים ביותר, לפאב השכונתי.
שאר הימים התנהלו בצורה נהדרת. אני, הבחורה הפדלאה ביותר ביקום, קמתי בוקר בוקר, לקחתי מפה והתחלתי להסתובב באופן עצמאי ברחובות אדינבורו. כמובן שלא פסחתי על המקומות המומלצים (הטירה, ארמון המלכה, רחובות העיר העתיקה) ואפילו סיור וויסקי לקחתי, ועל זה קיבלתי תעודה. מכיוון שכמות האנשים מחוץ לבתים בתקופת ינואר היא די מצומצמת, ואני בחורה שלשניה לא מסוגלת לשתוק, פיתחתי לי הרגלים משל עצמי, שכללו בין היתר דיבור עם עצמי לפחות שעה ביום.
לסיכום, כן, ההתחלה לא הייתה מושלמת אבל ההמשך חלומי. השבוע שחשבתי שלא יעבור טס כמו טיל. שוב מצאתי את עצמי בתחנת הרכבת אך הפעם לכיוון ההפוך. חזרתי לישראל אבל האובססיה לסקוטלנד נשארה. עד לביקור הבא.