ומאור כהן אוכל אצל אמא

"קח מקסימיליאן הקר, גלגל"צ מושלם", אמר לי האיש בחנות הדיסקים וחיכה שאעשה פרצוף. עשיתי. אז הוא נתן לי אוסף היפ-הופ ציוני, "מיקרופון למקסימום מספר 2" ואמר: "שים לב לרצועה 19, חברה רוסים, 'בייאן', כל הדיסק הזה שווה רק בשביל הקטע הזה". אז לקחתי, שמתי במכונית ועצרתי אחרי שעה, מיוזע לגמרי. אני כבר לא יודע מי נגד מי שם, אבל הדבר הזה טוב, חדש, מרענן, לא פוחד מפוליטיקה, מסקס וממצוקה, כי כל מהותו היא התרסה, התרעה וזיהוי העכשווי - כל כך לא רוק ישראלי מנותק של בתי קפה ומצוקות של ילדים עשירים שנשבר להם (כפתור בסמפלר), וזה קורה לנו מתחת לאף ואנחנו, ביהירותנו כי רבה, מחמיצים פעם נוספת, רחוקים כל כך מההתרחשויות. כמו בפוליטיקה, לא חשים את השטח.
רק לפני שבוע הקרינו את "זר במקום מוכר", סרט ההמשך העצוב של אילן יגודה, שעוקב אחרי גיבורי הסרט הראשון, "בעניין הבסים", שצולם לפני עשר שנים. תמיר אלברט, אז נושאי המגבעת, היום אברך מכובד; ירונה כספי, אז סולנית "גוונים כהים", עדיין מחפשת חברה שתחתים אותה; רע מוכיח בניו-יורק, מאור כהן כאן, מרגיש טוב, תודה ששאלתם. בחור נחמד. מי ידע שהוא וזקני צפת רק רצו לעשות לנו טוב ושיהיה בסבבה, בעוד אנחנו, שראינו את התפרצות ההורמונים שלהם ברוקסן, דווקא חשבנו שזה היה רוקנרול. וכנסיית השכל, הוי כנסיית השכל, פעם סובל, תמיד סובל, לסבל נולדו. מכרו 50 אלף עותקים ועוד עושים פרזנטציות לחברת התקליטים. בינתיים כולם גרים בדירות שכורות ונעצבים אל ליבם, חוץ ממאור כהן שאוכל אצל אמא, רע שגר בניו- יורק, ותמיר אלברט שגר בפסגת זאב עם ילדים מתוקים ואישה עם שביס לראשה. עצוב, עצוב כל כך.

שירי משוררים? תמיד הולך טוב

הנה מאור כהן אולי יעשה אלבום עם שירי המשורר בודלייר - סוג של רצינות. רוצה להצליח בארץ? שירי משוררים תמיד הולך טוב. זה העניין, ולא עניין חדש. הנה רק לפני שבועיים שמעתי את מולי שפירא, פוליטרוק התרבות של גל"צ, מתפאר בהפקת ערב שירי משוררים הראשון בראשית שנות ה-70. כן, מר שפירא, לך הבכורה, רק שאין על מה לשמוח. שירי המשוררים היו המסמר הראשון בארון הקבורה של הרוק הישראלי. יעברו שנים עד שהוא יצליח להתאושש ולצאת מהסבך הזה, שמקיים משוואה ישראלית כל כך, שגורסת שעד שלא ניתנה למוזיקה גושפנקא של מכובדות, אין היא יכולה להיות "חשובה".
מה זה רוק "חשוב"? "Love Love Me Do" זה חשוב? זה בסך הכל שיר אהבה פשוט, הוא לא מספר על אדם שנופל ממטוס באמצע הלילה, לא מוטלת עליו חובת ההוכחה האיומה של מכסחת היצירה הישראלית; וזה שלא תיתן מקום של כבוד לצביקה פיק וריטה ב"סוף עונת התפוזים", כי, מה לעשות, הם היו נערצים על-ידי מאות-אלפי אנשים, אבל הם לא מספיק חשובים.

ברית הדפוקים החדשה

אז עשר שנים עברו ואף אחד מהגיבורים לא ניסה להיות חשוב מספיק. למי זה משנה שמאור כהן ממשיך ליצור מתוך הנאה (סלחנו לו על אובדן רוח הקרב כי הוא באמת מקסים); רע מוכיח לנו שאפשר להתפרנס ממוזיקה, שזה לדעתי חשוב לא פחות; ירונה כספי תשיג בסוף חוזה, וכנסיית השכל כבר יכולים לשלם במכולת, וזה בסדר. אבל שימו לב, למאור כהן יש אח קטן שעושה היפ-הופ, וכל ילד ערבי שני בעכו חולם להיות גנגסטא-ראפ. יש גם את "טיאנטים", הרכב ערבי מלוד, שמתנצח על הבמה עם סאבלימינאל, הראפר הימני הציוני, וכבר שלוש כתבות טלוויזיה נעשו על התופעה בזמן האחרון; שתיים במסגרת חדשותית ואחת ב"דו"ח אינטימי" עם ישראל ברייט, עוד איש מופלא שיודע להקשיב למה שקורה מסביב.
בתחילת השנה, כשכתבתי על סאבלימינאל, שיערתי שיהיו לו ממשיכים. היום ברור שהיפ-הופ עובר את הוויה-דולורוזה שעבר הזמר המזרחי מימי דקלון, בן מוש ואהובה עוזרי. זו אותה ברית של "דפוקים" הכוללת ערבים, רוסים ואתיופים. חפשו בתחנה המרכזית הישנה את הדוכנים שלהם ותגלו את אותה סצינה מלפני 25 שנה. רק שהיום היא עם יותר ערוצים וזוכה להתעניינות, לפחות ויזואלית. נכון שלא ישמיעו אותם כמעט ברדיו, אבל אם יש משהו שמאפיין את המוזיקה הישראלית יותר מכל הוא היכולת שלה לחלחל לתודעה ללא תיווך מנותק, שרירותי ומתנשא שמאפיין מאז ומתמיד את תחנות הרדיו שלנו.
ומאחר ומזומנים אין, היצירה המקורית ביותר תגיע מכיוונים שאינם דורשים השקעה של מימסד מוזיקלי: בין אם אלו הרכבים אלקטרוניים שמסתדרים כבר עשור ללא עזרת תעשיית המוזיקה, בין אם זה היה הזמר הים-תיכוני בתחילת דרכו, ובין אם זו סצינת ההיפ-הופ הציונית-ערבית-רוסית ,שעדיין לא עשירה במאורות גדולים של ממש, אבל - גם אם הצליחו כבר להשניא אותו עליכם בהשמעות יתר – החדירה נציג אחד ייחודי למערכת: מוקי די. נכון שזה פיתוח ישראלי מאוד שונה ממה שאנחנו חושבים שהיפ-הופ צריך להישמע, יותר ראפ אקוסטי בנוסח סינגר-סונגרייטינג מחאתי של תחילת שנות ה-70, אבל זה ישראלי בכל רמ"ח אבריו, ועם זאת יכול להיות מושר בפיג'ן אינגליש של הקריביים.

להחיות את המיני-אלבום

במקרה של מוקי, יבוא גם אלבום, אבל בשיר הנושא החדש של הבורגנים, "דרכנו", ושיר הנושא של הדרמה "בוצ'אצ'י", "מה שאת עושה לי", אין סיכוי למיני דיסק (אי.פי) וגם לא סיכוי לנורמליזציה של הפופ. תשמעו אותם ברדיו עד להתשה, ואחר כך תחכו לאיזה אוסף. בינתיים הוציאו כמה מוכרי דיסקים זריזים את "הילד שבי", האלבום הנשכח של דני בסן מ-1989, שם אפשר למצוא את השיר הזה. ככה עובדת המערכת ואתם תמיד מפסידים. אבל אם אתם מוכנים להשקיע במוזיקה שאתם צורכים, פשוט צאו וחפשו. הדברים הטובים ישנם, הם קיימים, צריך רק להזיז את התחת ולמצוא אותם.