האופוריה של הדיפרסיה

עוד לא התנפץ אל החוף הגל האחרון שליווה את ספינת הנשק קארין איי, וכבר השתלטו על חיינו מלחי הדוגית של הדיכאון הלאומי. עוד לא הוצג השלל, והם כבר אצלנו בסלון עם הטרוניות: למה כל החגיגה הזאת? מה לכם כל האופוריה? לשמחה מה זו עושה? מה יהיה עכשיו?
עוד אלה מייבבים, וכבר מגיעה ספינת דיכאון נוספת ובחרטומה צבא עיתונאים וקוטרים: למה נכשלנו בהסברה הבינלאומית של המבצע? אפה היה דובר צה"ל? מדוע מסיבת העיתונאים של שרון לא נערכה באנגלית?
הבה נשקע באופוריה של הדיפרסיה. בשעה שכל אזרח נורמלי סתם שמח כמו אידיוט על כך שלכדנו כמויות נשק אדירות, בשעה שליבו של כל יהודי ויהודון מתמלא סיפוק על שחשפנו את מזימות האויב ושיש לנו בכל זאת צבא זריז ומתוחכם, עדת הגרוסמנים הדכאונית כבר קופץ באצבע זקורה ובמבט מאיים. הם ממש מודאגים שאנחנו מרוצים, הם כבר מתגרדים בכאב עם אלף שאלות על הכישלון המהדהד של ההסברה, של השמחה, ושל ההצלחה עצמה, שלא היתה אלא פלופ מפואר ומדאיג במיוחד.
משבית השמחה המקצועי יושב מול הטלוויזיה ומחמיץ פניו למראה תצוגת נשק שלל, נוזף ברמטכ"ל ובראש הממשלה, מתלונן על החיילים ומזדהה עם כאבו של הקפטן הפלסטיני השבוי.
הניחו לנו, מלחי התוגה, האבירים בני דמות היגון. אולי השמחה שלנו לא אסתטית ומסיבות העיתונאים שלנו הן לא שוס גדול. ואולי גם ההסברה שלנו לא מצליחה לשכנע בגדלות הסיפור את כל הערוצים בעולם, אבל אנחנו די שבעי רצון. לא ראיתי אנשים קופצים לבריכה הריקה בכיכר רבין מרוב אושר, אבל שמעתי אנשים שאומרים "כל הכבוד לצה"ל". אניני הטעם עיקמו פרצוף. הרי שוב נמרחה עוגת קצפת למלוא פניו של ערפאת יקירם.
סליחה שניצלנו.

האופוריה של הדיפרסיה 2

תהה איש הרוח: "מה זו החגיגה הזו עם השלג? מדוע כל התקשורת עוסקת יום ולילה במזג האוויר ומרדימה את העם מהבעיה האמיתית? למה כל האופוריה? ביג דיל, תפסנו קצת שלג. בשביל זה אנחנו צריכים לראות כל היום את החזאים ועוד בראש החדשות? באמת, קצת פרופורציות. אני לא כמו כל העם הפרובינציאלי והעלוב הזה. אני לא מתרשם מקצת שלג בירושלים ומכמה טיפות בשאר הארץ. מה הפלא שאנחנו לא מצליחים להסביר לכל העולם שירד עלינו קצת שלג. הם לא מתרגשים מזה. הרי עם כל הטררם, עדיין חסרים לנו המון מים. בסוף כולנו נתייבש, חכו ותראו".
סליחה שנרטבנו.

סבתא עושה בושות

ישבו כמה יהודים שוחרי טוב, התווכחו, הסכימו וחתמו על "אמנת כנרת", ובה הסכמות שונות על אופיה של המדינה. ומיד עולה הצעקה של אותם מקלקלי מסיבות מהשמאל המשוגע: למה לא שיתפתם את הערבים? היכן המיעוט הערבי בכל הסיפור?
כל הופעה של שולמית אלוני ב"פוליטיקה" הופכת למיצג יותר סהרורי מקודמו. צעקנית, לא מנומקת, וולגרית. המאמא הגדולה של השמאל לא יכולה לסבול הסכמה. משגיחת הכשרות לא מעניקה את חותמת הבד"צ שלה להידברות. וכך יושבת לה הוד קדושתה באולפן, זועפת כאילו היא פרודיה על החרצוף שלה עצמה, יורה שברי פסוקים וגורמת למשתתפים האחרים בדיון לחוש כמו ילד שמתבייש בסבתא הנרגנת שלו.

דוקטור מוות

אלו שמנתחים גופות ומוכרים קרניות בלא הסכמת המשפחה במכון הפתולוגי, בטח למדו את המקצוע באותה כיתה עם הרופאים שניתקו השבוע ממכשירי ההנשמה את החולה הסופני שביקש זאת. אם הם כל כך גאים במעשה שלהם, למה הם תמיד שומרים על אנונימיות?
האיש שנותק השבוע ממכונת הנשמה התראיין בקצרה לערוץ הראשון, שעות אחדות לפני ניתוקו מהמכשירים. הוא סובל, הוא בקושי נושם אבל הוא מדבר, חושב, צלול, איש חי לגמרי. שלא ינסו לשכנע אותי שלמישהו היתה זכות להרוג אותו.

חידה מתמטית

נניח שבקרן כלשהי לקולנוע ישראלי יש עשרה מיליון שקל. מיליון אחד ילך לסרט על מצוקת הפלסטינים, מיליון שני ילך על העוול שגורמים החרדים לעצמם ועוד מיליון על העוול שהם גורמים לזולתם. נשארו לנו שבעה מיליון שקל. מיליון אחד על הכיבוש ועוד אחד על הסגר והמצוקה. מיליון על הומואים בצה"ל ועוד מליון על הומו לסבים באזרחות. עכשיו ניקח את שלושת המליוניים הנותרים ונחלק אותם שווה בשווה בין כל המגזרים: מליון אחד ליוצר מהשמאל הקיצונ, מליון אחד ליוצר ממרצ ואת המליון האחרון למי ניתן? למי ניתן?
לא, לא, אתה לא יכול לעשות את זה. באמת. אנחנו מדברים על אמנות.

חוק מיהו יהודון

הצעת חוק חדשה של ח"כ צבי הנדל: "יהודון הוא מי שתוחב את האף הארוך שלו לעניינים לא לו".