שנה לכמעט-הישג גדול

בטאבה, לפני שנה בדיוק, היינו קרובים מאוד, כדי נגיעה, להסכם קבע עם הפלסטינים. אך באופן פרדוקסלי הפך סבב השיחות הזה בדעת הקהל לסמל של אי-היכולת להגיע להסכם. רבים גם הסיקו בטעות, כי השיחות התפוצצו בשל הסירוב הפלסטיני לוותר על "זכות השיבה". אבל השיחות לא התפוצצו, ודווקא בעניין הפליטים הושגה ההתקדמות הגדולה ביותר.
מימוש "זכות השיבה" הוא קו אדום לכל ציוני המעוניין בשמירה על אופיה היהודי של ישראל. לפי התחזיות הדמוגרפיות, בתוך 8 שנים יהיה מספר הפלסטינים ממערב לירדן גדול ממספר היהודים. אם עד אז לא יימתח גבול בין ישראל למדינה הפלסטינית, ניקלע לסיוט מתמשך של מיעוט יהודי השולט, במישרין או בעקיפין, ברוב הפלסטיני. רק הסכם קבע יוכל למנוע את המצב הזה ואת המשך שפיכות הדמים. רק הסכם קבע יפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים, וירוקן מתוכן את התביעה ל"זכות השיבה". אבל לממשלת שרון אין תכנית למניעת הסיוט הצפוי ואין שום הצעה ממשית לפתרון, והיא עושה כל מאמץ למנוע חזרה למו"מ.
לפי אונר"א, יש כיום כ-3.7 מיליוני פליטים פלסטינים בעולם, אך המספר האמיתי קטן בהרבה. סביר להניח, שהפליטים החיים בשטחים יעברו שיקום בתוך המדינה הפלסטינית, הפליטים החיים בירדן נהנים מאזרחות מלאה, לפליטים הנמצאים בסוריה יש אפשרות לעבוד ולהשתכר - ולכן הבעיה האמיתית היא של 200,000 הפליטים שהכרח להוציאם מלבנון. המדינה הפלסטינית לא תתקשה לקלוט פליטים אלה אם ירצו בכך, ובכל מקרה מדינות שונות כבר התחייבו לקלוט הרבה יותר מ-200,000 פליטים. עניין הפיצויים לפליטים - המפתח לשיקומם - מורכב מאוד אך פתיר. מדובר בעשרות מיליארדי דולרים שייאספו מגורמים שונים בעולם. וכך, בתוך חמש שנים מחתימת ההסכם לא יהיה בעולם שום פלסטיני במעמד של פליט.
ההסכמות הבלתי רשמיות שאליהן הגענו בטאבה התבססו על תוכנית קלינטון, אשר אומרת בפירוש כי "הצד הישראלי אינו יכול לקבל שום התייחסות לזכות השיבה שמשמעה הזכות להגר לישראל… שתאיים על אופיה היהודי של המדינה. … על הצדדים לאמץ נוסחה שתבהיר כי זכות השיבה אינה ספציפית לישראל עצמה". תוכנית זו, אזכיר, מקובלת - בהסתייגויות - על שני הצדדים.
הפלסטינים אינם חפים מטעויות קשות. קשה שלא להתקומם על סירובם במשך שנים כה רבות לטפל בבעיית הפליטים ועל העדפתם לטפח את מיתוס "זכות השיבה", במקום לפתור את המצוקה האנושית. אך יש לא מעט פלסטינים אמיצים המכירים בגלוי, גם בתוך הטירוף וההקצנה שעוברים על שני הצדדים בימים אלה, באופי היהודי של ישראל ובכך שזכות השיבה לא תמומש. כך פרופ' סרי נוסייבה, כך שר ההסברה הפלסטיני יאסר עבד-רבו, וכך עשרות אינטלקטואלים וחברי פרלמנט פלסטינים אשר חתמו לפני חודשים אחדים, עם אנשי ציבור מקואליציית השלום הישראלית, על הצהרה משותפת המכירה בפירוש באופיה היהודי של מדינת ישראל.
אם נשכיל לעבור מ"זכות השיבה" אל "בעיית הפליטים", מהשיח על המיתוסים אל השיח על פתרון הבעיות הקיימות, נוכל להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים. היינו קרובים לכך בטאבה, ואנחנו עדיין קרובים לכך עכשיו.