לא קלה דרכנו? מה עם שלהם?

"רקדתי כשהייתי בן 12", כך נפתח הסרט "בילי אליוט", כשבילי מניח תקליט של "טי. רקס" על הפטיפון של אחיו הגדול וקול הטרמולו הקטנטן המתחנחן של מארק בולאן מתחיל את "Cosmic Dancer", השיר השני מתוך האלבום "Electric Warrior”". לפני מספר חודשים יצא האלבום הזה מחדש בדיסק מפואר עם הקדמה מפוארת לא פחות של טוני ויסקונטי, המפיק המוזיקלי האמריקני, שמשחזר, שלושים שנים אחרי, את העבודה על האלבום המוצלח ביותר של בולאן ו"טי. רקס". ויסקונטי, שלאחרונה נזכרנו בו כשהפיק את האלבום האחרון של מרקיורי רב וזכה לתהילת עולם על עבודותיו עם דיוויד בואי, ממשיך גם היום להתפעל מהגיטריסט, הזמר והאייקון התרבותי הזה, שנהרג בשנת 1977 קצת לפני שאמור היה להתחיל קריירה חדשה כאורח בהופעות של להקות פאנק כמו "הארורים", וארבע שנים לאחר שהקריירה שלו, שהייתה בשיאה בראשית שנות השבעים, החלה לשקוע.
גם היום, מציין ויסקונטי, קשה לו להזכר במוזיקאי כה מוכשר, שהצליח להקליט אלבומים שלמים במתכונת של הופעה חיה באולפן, עם שישה שבעה טייקים לכל היותר לכל שיר. מוזיקאי שהכישלון הגדול ביותר שלו היה נאמנותו לקהל הצעירים וסירובו לנוח מהמרוץ התזזיתי בו היה שרוי. אם היה עוצר וחושב על הקריירה שלו, יכול היה לייצר אלבום בסדר גודל של "סרג'נט פפר", או "טומי", אופרת הרוק של "המי", מקונן ויסקונטי, אבל הוא לא רצה לעצור.

הטרינוזאורוס מנהיג את הגלאם-רוק

ויסקונטי עבד עם "טי. רקס" עוד כשהיו "טרינוזאורוס רקס", צמד פסיכאדלי אקוסטי שזכה בסוף הסיקסטיז ללהיט ראשון בשם "לרכב על ברבור לבן", שיר שהפך מאוחר יותר לסמל. עד היום, בכל שנה, מניחים מעריציו של בולאן זרי פרחים מעוצבים בצורת ברבור לבן במקום בו התרסקה המיני בה נהג לאחר הופעה של הראמונס בלונדון. "מי מתחת לגיל שלושים יכול להבין את הרלוונטיות של טי. רקס היום?" תהה המבקר הוותיק של מגזין "מוג'ו", צ'ארלס שאאר מאריי, בביקורת ארוכה שכתב לכבוד ההוצאה המחודשת. מוריי מזכיר שזה בעצם רוקנרול טהור, מפגש נדיר בין פופ לרוק שכבר לא יתכן היום. ואחרי שלושים שנה, זו היתה הפתעה גדולה בשבילו לגלות עד כמה מענגים ויצירתיים היו קטעי המיתרים בשירים, אספקטים שלא שם לב אליהם כשיצא האלבום לראשונה.
גם ויסקונטי מציין את הקטעים האלה, בהם ניסו השניים לשחזר את הצליל התזמורתי הגדול של פיל ספקטור, כקטעים שייחדו את בולאן בזרם ה"גלאם רוק" אותו הנהיג לרגע, עד שהעביר את הלפיד לכוחות פופ כמו גארי גליטר ו"המתוקים", לצד כוחות בעלי חשיבות מוזיקלית היסטורית כמו דיוויד בואי ורוקסי מיוזיק, שלקחו את התדמית הדו-מינית של בולאן קדימה והעניקו לה נפח אידיאולוגי והקשרים תרבותיים מעבר לתפקיד המוגבל שבולאן עשה בו שימוש.
בולאן החל את דרכו כנער מודס, אבל יזכר כשריד היפי לילדי הפרחים הבריטיים של שנות השישים. לצעיפים והשיער המתולתל הארוך הוסיפו בשנות השבעים נעלי פלטפורמה, מכנסי עור מוזהבים, מעילי אדמירלים אדומים ואיפור כבד, וכמו בשירו המפורסם של לו ריד, "הוא הפך להיא". בולאן הפך לאליל הגלאם הראשון ובריטניה הלכה שבי אחרי שירי הפופ הקצרים עם הריפים המתגלגלים, האנרגיות הבלתי אפשריות ששיחרר בהופעות, והצליל ששיחזר את הרגעים הגדולים של הרוקבילי הקדום משנות החמישים, אך בעידכון לשנות השבעים.
לבולאן הייתה אהבה גדולה לריתם אנד בלוז ולסול שחור, ולא במפתיע. הוא היה נשוי לגלוריה ג'ונס, מי שהיתה אחראית ללהיט " Tainted Love", שהתפרסם בשנות השמונים בביצוע Soft Cell. בולאן נעזר בקולות רקע שסייעו לקול הקטן למדי שהעניק לו הטבע, ובלהקה מקצועית במיוחד עם מיקי פין על קונגאס, כלי לא שיגרתי להרכבי פופ; ביל לג'נד בתופים; וסטיב קיורי על בס. מוזיקאים נוספים ששיתפו עימו פעולה באלבום היו, בין השאר, יאן מקדונלד (קינג קרימזון) על סקסופון, ביל וויבר בפסנתר ו"אדי ופלו" (מרק וולמן והווארד קאיילאן, לשעבר ב"צבים" ובלהקתו של פרנק זאפה) בקולות רקע.

ובישראל? יעקב גלעד שמע עליו

טי. רקס מעולם לא היו ממש מוכרים בישראל, ולאמיתו של דבר גם לא כל כך מחוץ לבריטניה. פעם סיפר לי יעקב גלעד שבשנות השבעים, כשכולם שמעו רוק מתקדם, הוא הקשיב לטי. רקס, אבל אני וחבריי למסע הרוקנרול הארוך לא כל כך הבנו את הגדולה של טי. רקס. אלא שלאחר מותו של בולאן, כשכל מוזיקאי בריטי - החל מהפאנק, המשך בגל החדש וכלה בבריט פופ - הצהיר על הערצתו לבולן וטרח להקליט גירסאות משלו ל"ג'יפסטר", "Get It On" ולשירי אלמוות אחרים שהתקבעו בתודעה הבריטית כנכסי צאן ברזל, הקדשתי מעט יותר תשומת לב לאגדה ולמוזיקה של בולאן. מועדון המעריצים הגדול של טי. רקס שיחרר מדי פעם קטעים נדירים ונדירים פחות מתקופות שונות של בולאן, ובהם מוזיקה מהשנים הקדומות, שירי אהבה אקוסטיים פסיכאדליים נהדרים וקטעי סרטונים בהם השתעשע עם ידידיו הפרועים לא פחות ממנו: רינגו סטאר, אלטון ג'ון, וקית מון, מתופף ה"מי" שנהרג שנה מאוחר יותר. בשנים האחרונות, בכל פעם שאני מגיע ללונדון, אני עוצר לשניה בליטל וניס, המקום בו נהרג מון, חושב קצת על הנעורים וממשיך הלאה.

טומי, שומע? עבור

גם ללהקת "המי" יש מועדון מעריצים מסור, רק של איש אחד חי, פיט טאונסנד, שממשיך לשמר את המורשת של אחת הלהקות הגדולות ביותר, לטעמי, שיצאה מבריטניה אי פעם, לצד הסטונס, הביטלס והקינקס. והנה, במקביל לעותק חדש של הסרט (הנורא למדי, יש לציין) "טומי", יצא צמד דיסקים מהודר וחגיגי של ההופעה החיה בלידס משנת 1970, עם קטעים שמעולם לא הופיעו במקור - בין השאר ביצוע חי של האופרה "טומי".
האלבום, לדעת מבקרים רבים, הוא אחד מאלבומי ההופעה הטובים בכל הזמנים, והוא מעניק הזדמנות נפלאה לבחון את דרכה של הלהקה: מימי ה"מודס " של אמצע שנות השישים והרוק הקשוח והרועש הנוטה לרית'ם אנד בלוז, דרך הימים הנסיוניים בהם יצרו מיני אופרת רוק כמו "A Quick One, While He's Away", ועד ל"טומי", היצירה השאפתנית והמורכבת שחיבר טאונסנד, ומצליח לשמר - שלא לומר לסחוט - בהצלחה עד היום. מה שמדהים באלבום הזה הם לא רק הקטעים בהם יוצר טאונסנד דו שיח מרתק עם קהל הסטודנטים, אלא העובדה שהלהקה עוברת דרך שלל הסגנונות שאפיינו אותה בקלילות משכנעת, ומשקפת למעשה את האישיות הרבגונית של טאונסנד. בבון רוקנרול,
גיטריסט קצב יחיד בדורו ואיש הופעות מובהק שהקדיש את אחד מאלבומי הסולו שלו לקוניאק רמי מרטן והיה מוקף בחבורת פורעי סדר אלכוהוליסטים ונרקומנים, ששברו והרסו כל מה שהיה בסביבתם - בעיקר חדרי בתי מלון. מצד שני, הוא היה אינטלקטואל מיוסר, שבחר את ההקלטה הזו במיוחד אחרי ששרף את כל הטייפים מסיבוב הופעות בארה"ב והעדיף לחזור לאנגליה ולהופיע באולם קטן בפני סטודנטים שבפניהם, כך סבר, יפיק את המיטב מעצמו. ואגב, השמועות אומרות כי הוא בילה זמן קצר בארץ ואף למד בבצלאל בראשית שנות השישים, אבל אין לכך אישור רשמי.
המי היו להקה מוכשרת, אבל גם פרועה במיוחד. כמו להקות בריטיות אחרות, נוהגים טאונסנד ודאלטרי לספר מדי פעם על תקופות הסמים והסקס. לאחרונה הוקרן בערוץ 8 סרט על פליטווד מק, בו מתוודים חברי הלהקה על הנפלאות שחוללו הם לעצמם ולסביבתם במהלך הקריירה שלהם. מעניין להשוות את הסאגות האלה עם ההכחשות האחרונות של חבורת "לול" לאחר פרסום הספר של יהונתן גפן. כנראה שכשיש תרבות רוק אז יש תרבות רוק על כל הטוב והרע שלה, וכשאין, יקירי, אז אין. בכל אופן, הרשו לעצמכם את שתי חוויות העבר של "המי" ו"טי. רקס" ועולמכם הרוחני יתעשר באחת. ואם לא, תתנחמו לפחות בעובדה שאחרי שהטור הזה לא הפסיק לנדנד (וכנראה ללא כל קשר), השכילו אנשי "קשת" להוציא את "דרכנו" על סינגל. תמורת הסכום הצנוע של 9.99 ש"ח, תוכלו להמשיך ולנפח לעצמכם את המוח.