פסטיבל המורך

בחלומו רואה השמאלן את אריאל שרון מובל כמו מילושביץ' אל בית המשפט הבינלאומי בהאג. האנשים שמכרו לנו את ערפאת באריזת צלופן מרשרשת, מפנטזים עכשיו שאומות העולם ישפטו את שרון. מאז שניסו בהצלחה לא מבוטלת להדביק לשרון את סברה ושתילה לא היתה להם הנאה שכזאת. המאשים: העם הפלסטיני. השופטים: אומות העולם. הנאשמים: הישראלים. עדי אופי מטעם התביעה: יהודים מישראל.
הם מוכנים להסתפק בפחות מזה. תהיה להם נחת גם אם שאול מופז בכבודו ובעצמו ייעצר לתחקור קצר מיד עם נחיתתו באירופה. החבורה המוזרה הזו מוכנה לספק לשופטים בהולנד או בבלגיה רשימות שמיות של החשודים העיקריים ב"פשעי מלחמה". קצינים, שרים, מתנחלים.
שמאל משוגע. מתנהגים כמו הילד המסכן של הכיתה שכל הזמן מאיים להביא את אחיו הגדול ולנקום בילדים הרעים. הם מקדישים לכל בית ריק ברפיח יותר תשומת לב מהפיגוע בחדרה. הם משסים בממשלה הזו את כל העולם ואשתו. "גוש שלום" הסהרורי מנסה לשדר ג'ינגלים הקוראים לחיילים שלא לבצע פשעי מלחמה, ובכך להדביק את הכתם לכל צה"ל. באתר האינטרנט שלהם אומר פרופ' עדי אופיר כי יש לבנות תיק לשר הביטחון בנימין בן-אליעזר לקראת העמדתו לדין בינלאומי על פשעי מלחמה. לא פחות.
מה שהשמאל המיליטנטי לא הצליח לעשות באמצעות בחירות דמוקרטיות, הוא מנסה באמצעות שחקני חיזוק: איום במשפטים בינלאומיים, הרתעה של חיילים, גילויי משטמה למתנחלים ועידוד לסרבנות. כל מחסום של צה"ל הופך לפשע נגד האנושות, כל מחבל מחוסל הוא סיבה לדיכאון ולנבואות-זעם.
מדובר בקבוצה קטנה למדי, אבל הנגישות שלה לתקשורת היא מדהימה. הקריאות לסרבנות הן אקזוטיות, מעוררות ויכוח ראוי, ומשקלם של בעלי הדעות הללו בתקשורת גדול עשרת מונים מהתמיכה שיש להם בציבור.

מילון בצלם

ארגון השמאל "בצלם" ממשיך בתעלוליו. תחת הכותרת התמימה "אזרחים פלסטינים שנהרגו בידי כוחות הביטחון הישראליים" מציינים באתר האינטרנט של "בצלם" גם את שמות המחבלים. השבוע הם הוסיפו לרשימת ההרוגים הפלסטינים אחד בשם עבד א-סאלם סאדק חסונה משכם, שכל חטאו היה שנכנס למסיבת בת המצווה בחדרה והתחיל לירות לכל עבר.
השפה העובדתית היבשה אך המכובסת מגיעה גם לרשימת החללים הישראלים שנרצחו בפיגועי ההתאבדות. ליד שמו של כל הרוג באוטובוס בחיפה למשל, נכתב "נהרג בהתפוצצות מטען נפץ שהיה על גופו של אזרח פלסטיני בחיפה". כאילו לא מדובר במחבל שבא להתפוצץ באוטובוס, אלא במטען ש"היה על גופו" של אזרח פלסטיני. מה כבר הסיפור.

אם זה היה להיפך

אם השגריר דן קרצר לא היה אומר שעל אזרחי ישראל ללחוץ את הממשלה שלהם כדי שתעשה פשרה, אלא אומר שעל ישראל לחזק את ההתנחלויות, השמאל היה עט עליו בציפורניים שלופות על ההתערבות הגסה שלו.
אם טומי לפיד לא היה עולב בתרבות הערבית והמזרחית ואומר ש"טול-כרם כבשה אותנו", אלא חוזר בפעם האלף שבני ברק והפרימיטיביות משתלטות עלינו, זה היה עובר בשקט. על החרדים מותר להגיד הכל.
אם לא יוסי שריד היה אומר ש"זו ממשלה שמעודדת טרור", אלא חבר כנסת מהימין היה אומר זאת על ממשלת שמאל, היתה פורצת מהומה רבתי.
אם הצעירים מקיבוץ בדרום, שכתבו בעיתון שלהם על ההנאה שתהיה להם מניפוץ ראשי מתנחלות, היו צעירים מהתנחלות שכותבים אותו דבר על ערבים או על שמאלנים, המשטרה היתה מתערבת והתקשורת היתה שולחת צוותי צילום באותו יום.
אבל כל זה לא היה להיפך.

מעשה בגעוואלד אחד

בעיתון התפרסמה השבוע ידיעה שנפתחה כך: "געוואלד: מרק הקובה בכנסת אינו עומד ב'תקן' של המשגיחים הירושלמים, ומזנון הכנסת נמצא תחת איום שיאבד את תעודת הכשרות שלו".
בלי להיכנס לנבכי הויכוח על הכשרות במזנון הכנסת ומי אחראי עליה, אני מודה שהמילה געוואלד בתחילת הדיווח העיתונאי האירה את חיי באור חדש. כיוון שלכותב הידיעה כל העניין נראה מיותר ומשעשע, איזה ויכוח טיפשי של דוסים, הוא הדביר את אותו "געוואלד". אותו "הושיעו" יידישאי עתיק בא להמעיט בחומרת העניין ולהשוות לכל הסכסוך נופך של עיירה קטנה וקטנונית. לקרוץ לקוראים על חשבונם של אותם אנשים שהכשרות של הקובה חשוב להם. שלא יאכלו משהו לא כשר, רחמנא ליצלן.
כיוון שקובה כשרה דווקא חשובה לי, והעניין לא נראה לי ראוי לזלזול, אני מציע לנסות ולצרף את המילה "געוואלד" וגם מילות פתיחה אחרות לדיווחים על עניינים שנראים גם לי בלתי חשובים. למשל: "געוואלד, ערפאת לא יכול לצאת מרמאללה", או: "בחייאת, טומי לפיד לא אוהב מוסיקה מזרחית", וגם: "ביג דיל, יקוצצו התקציבים לקולנוע הישראלי".
לא נשמע כל כך טוב? געוואלד.