אבל המתנחלים אשמים

ברור שהאשמים ב"מגיפה השחורה" שכילתה מיליוני בני-אדם באירופה במחצית המאה ה-14, היו היהודים, שהרעילו את הבארות. ברור שהאשמים בקלקולים ובשחיתויות שאיימו על שלומה של ארה"ב באווירה המקארתיסטית של שנות ה-50 היו הסופרים והשחקנים בעלי הנטיות השמאליות והליברליות. ברור גם, שאשמת הפיצוץ של מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001 מוטלת על ישראל, שעוררה את זעמו של כל העולם המוסלמי עליה ועל בעלת-בריתה אמריקה. פחות ברור, מדוע המתנחלים הם האשמים בכל הפיגועים הפוקדים אותנו בזמן האחרון בכל רחבי ישראל שמן הצד הזה של "הקו הירוק".
מזמן שגברו ותכפו הפיגועים האלה, המפילים קורבנות לעשרות, אין יום ואין שעה שלא מוטחים במתנחלים גידופים וחרפות, מעל כל במה ומכל מיקרופון. דמם של הנופלים - בראשיהם. בעלי טורים שנונים בעיתונים לא יחמיצו שום הזדמנות לבעוט בהם, לירוק בפניהם, אפילו כשהם כותבים על הסרט האחרון שראו, או על תערוכת הציורים בגלריה פלונית. לא כל שכן פרשנים כלכליים, התולים את כל הצרות הבאות עלינו - עם הורדת הריבית, עליית שער הדולר, העוני, האבטלה וכו' וכו' - בהתנחלויות, המוצצות את דם המדינה ואת לשדה. ומצטיינים בכך זמרים, שחקנים ובדרנים פופולריים. בכל ראיון, כשהם מגלים את צפונות חייהם והישגיהם, הם רואים חובה לעצמם להגניב הערה או שתיים, כמה הם מתעבים את המתנחלים.
ועכשיו קוראים קציני מילואים לסרב לשרת בצה"ל כל עוד אנו לוחמים את "מלחמת שלום ההתנחלויות". כלומר, כל פעולות החיסולים והחיסומים והכיתורים וכו' וכו' נועדו רק להגן על ההתנחלויות. והשאיפה הלוהטת של רודפי צדק רבים בישראל היא שיפונו ההתנחלויות במהרה, מיד, אם אפשר; וכך יבוא קץ לסכסוך הארור בינינו לבין הפלסטינים. ספרי ההיסטוריה של ארץ-ישראל במאה ה-20 מלמדים שלפני היות "מתנחלים" לא עבר חודש אחד ללא רציחות של יהודים והתנקשויות בהם, מעשה ידי ערבים. אבל המתנחלים אשמים.
ובכל זאת, שני דברים מוזרים בפרשת ההאשמה הזאת. האחד, אם אמנם כך הדבר, מדוע הרוב המכריע של הפיגועים מתרחש דווקא הרחק מאוד מן ההתנחלויות ודווקא במרכזי האוכלוסייה הישראלית הצפופה. ושנית, מדוע הפלסטינים עצמם, בכל מו"מ בינינו לבינם, אינם מעלים את הדרישה לפינוי ההתנחלויות כעיקר בדרישותיהם. כך בהסכם שבין ביילין לאבו-מאזן, שהיתה בו כעין השלמה עם קיומן. כך בהסכמי אוסלו וקמפ-דייויד. יתר-על-כן: בפגישת ערפאת עם עיתונאים ישראלים לאחרונה, הוא הצהיר במפורש שהמתנחלים יכולים להישאר במקומם, אמנם בתנאי שיקבלו אזרחות פלסטינית. הווה אומר: היחידים המעוניינים בכל ליבם בפינוי ההתנחלויות לאלתר הם אנשי השמאל הישראלי. וזה אחד הפרדוקסים הגדולים בהוויה שלנו, שכולה מחוררת בפרדוקסים.
יש הכרח להפסיק את מעגל הדמים שאנו נתונים בו לאחרונה. הוא לא ייפסק אם נמשיך בדרך שבחרה בה הממשלה, של מכה-תחת-מכה והרג-תחת-הרג, כי כך לא יהיה סוף לדבר. בין שני מיליוני הפלסטינים החיים תחת כיבוש יימצאו תמיד מאות, אם לא אלפים, שיהיו מוכנים לחרף את נפשם במלחמתם נגדנו, אם במעשי התאבדות ואם בהתנקשויות אחרות. יש לעשות הכל כדי להגיע להידברות ישירה, כדי לחתום על הסכם. גם אם לא יהיה בו כדי לספק אף אחד מן הצדדים, יהיה בו סיכוי להפוגה ממושכת. הממשלה אובדת דרך. לא מנתבת לשום מוצא. אבל מדוע אשמים בכך המתנחלים?