השואה בתיאטרון הישראלי

השואה היא אחד הנושאים הטעונים והחשובים ביותר בתיאטרון הישראלי. הן בדרמה הישראלית שנכתבה עברית והן במחזות מתורגמים של מחזאים, יהודים בעיקר, שהוצגו בארץ (כגון "עקומים" של מרטין שרמן).
אין בכוונתי להביא כאן מאמר על השואה בתיאטרון הישראלי אלא רק להציג מספר שאלות ולפתוח דיון וכן להוסיף קצת מידע, לנוחיותכם.
נושא השואה תיפקד מאז ומתמיד כתמריץ אידיאולוגי ורגשי לבדיקת נושא הזהות הישראלית והיהודית, ואף הזהות האנושית בכלל.
עם זאת, מבחינה היסטורית, המחזות שנכתבו בשנים המעצבות של מדינת ישראל (שנות הארבעים עד השישים) הפצע היה טרי מדי והתיאטרון שימש בעיקר ככלי הנצחה של הזוועות, שופר לקורבנות או כלי ביטוי לתיסכול ולאשמה של הניצולים או של תושבי א"י.
רק בשנות השמונים חל המפנה, השואה היתה למטאפורה קיומית בסיסית בתודעה הישראלית והעיסוק בה היה פחות דוקומנטארי, פחות לאומי-קיבוצי ויותר קיומי ואישי.
ההצגה שמבטאת שינוי זה באופן העמוק והחזק ביותר היא, לדעתי (ולא רק לדעתי שלי...) "ארבייט מאכט פריי" של תיאטרון עכו בבימויו של דודי מעיין. זאת גם הסיבה שבחרתי להגיש כאן, בקהילה שלנו, ניסיון לתיעוד של הצגה מיוחדת זאת. אך למעשה גם חנוך לוין, שלכאורה לא טיפל מעולם במישרין בנושא השואה, כתב את אחד מ"מחזות השואה" החזקים ביותר ב"הילד חולם" שלו, רבות מדמויותיו העלובות הן בעצם ניצולי שואה שנידונו לחיי פליטות מתמדת בשכונות עלובות, וההשוואה בין דמות הערבי הכבוש לקורבן היהודי שבה ועולה בבוטות (בעיקר "הפטריוט", 1982)..
בספרו החשוב של בן-עמי פיינגולד תוכלו למצוא דיון מרוכז, ראשון בסוגו, על מחזאות השואה העברית משנות החמישים. פיינגולד סוקר את הגישות השונות לשואה משנות החמישים ועד סוף שנות השמונים, החל מן השנים הראשונות אחרי השואה, שבהן הנושא "מצוי ברקע, בשולי הדרמה" ("הוא הלך בשדות" של משה שמיר, 1948), עבור למחזות המבליטים את הקשר שבין השואה לתקומה ("יגאל מוסינזון,"בערבות הנגב"). בשנות החמישים התפרסמו מחזות ומערכונים שהבליטו בעיקר את נושא המאבק והגבורה ("חנה סנש" של אהרון מגד), בשנות השישים ניתן מוצא לרגשות האשם של הניצולים ושל הצברים ("ילדי הצל" של בנצי תומר). מחזות זיכרון וביוגרפיות מסתננים אל הבמה או מתפרסמים בכתבי עת.
בשנות השבעים נעלם הנושא משום מה מן התיאטרון, כמעט לגמרי. בשנות השמונים מגלה התיאטרון הישראלי עניין מוחודש וחדש בנושא, אולי במסגרת מסע ההתעוררות הכללי של ניפוץ המיתוסים ובדיקה מחדש של האמיתות הקולקטיביות. יוסף מונדי (זה מסתובב 1970, משיח, 1982, חברים מספרים על ישו 1972). חנוך לוין מעז להשוות בין הערבי כקורבן הכיבוש הישראלי לבין היהודי כקורבן שואה (1982).
בספרו החדש "התיאטרון הפוליטי" של אברהם עוז יש דיון מעניין על מיתוס השואה ומיתוס התקומה ("מיתוס הכיליון או ההשמדה ומיתוס התחייה או ההתחדשות) בפרק "זהות ותיאטרון: אנחנו והם (עמ' 272-320)

שאלות? בבקשה. כולן קשות.

* מה משמעותו של נושא השואה בתיאטרון כיום? האם לדעתכם יש לו עדיין מקום? איזה מקום?
* מה דעתכם על שואו שואה? אדם בן כלב של תיאטרון גשר? "גטו" של סובול כמחזמר?
* האם התיאטרון יכול לעסוק בשואה שלעצמה באופן ריאליסטי?
* כיצד נראים לנו כיום מחזות השואה של שנות החמישים והשישים (לאה גולדברג "בעלת הארמון"? בנצי תומר "ילדי הצל"?)
* האם האנלוגיה בין הקצין הישראלי לחייל הנאצי או בין הקורבן היהודי לקורבן הערבי היא לגיטימית בתיאטרון? (על זה ועל פחות מזה פסלה הצנזורה בשנות השמונים את "הפטריוט" של חנוך לוין ואת "אפרים חוזר לצבא" של יצחק לאור...)

לקריאה נוספת:

בן עמי פיינגולד, השואה בדרמה העברית, הקיבוץ המאוחד, 1989.
אברהם עוז, התיאטרון הפוליטי, אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1999 (עמ' 272-320.)
לשימושכם: להלן רשימה חלקית של מחזות ישראליים העוסקים בנושא (התאריך הוא מועד הפרסום של הטקסט ולא בהכרח מועד הצגתו על הבמה)
אברבוך מוטי, סוסי שוקולדה, 1982.
אטלן ליליאן, מר סליק או חולי היבשה, 1972.
אייכנבאום פולה, הצעקה (1972)
אלירז ישראל, כנפיים, 1979.
בת דורי שולמית, אניה סוערת, 1942.
גולדברג לאה, בעלת הארמון, 1955.
דגן גבריאל, חזרה, 1976.
הספרי שמואל, קידוש, 1986.
לוין חנוך: את ואני והמלחמה הבאה, מלכת האמבטיה, הפטריוט, הילד חולם, רצח ועוד...
לרנר מוטי, קסטנר, 1985.
מגד אהרון, חנה סנש, 1958.
מונדי יוסף: זה מסתובב (1970), המשיח (1982), לילות פרנקפורט העליזים (1988).
מוסינזון יגאל, בערבות הנגב (1949), אדם בלי שם (1953)
מיטלפונקט הלל, מכולת (1982) ובמחזות נוספים.
סובול יהושע, גטו (1984), נפש יהודי, פלשתינאית (1985), סינדרום ירושלים.
סיוון אריה, קייץ 44 (1980)
עמיחי יהודה, פעמונים ורכבות (1962)
עמיכל עדה, טמא עד הערב (1974).
צ'ילטון נולה, חמש (1983).
קניוק יורם, אדם בן כלב (תיאטרון גשר, 1994)
שחם נתן, חשבון חדש (1954), בלי מזוודות (1955).
שמיר משה, הוא הלך בשדות (1948), היורש (1963).
שרשבסקי מרים ארבע תחנות הגורל (1955)
תומר בו ציון, ילדי הצל (1963).