חזית הסירוב

סמל במיל' אברהם מלחארץ חתם במוכן על "מכתב הקצינים" בו הוא מודיע על סירובו לשרת בשטחים. מלח שונא את שרון, שונא את המתנחלים, שונא את הממשלה והוא יראה לכולם כמה שהוא מצפוני.
הוא עצמו, כשהוא כבר עושה מילואים בשטחים, דווקא לא מתעלל בפלסטינם. מהמילואים האחרונים שלו הוא דווקא זוכר שהוא וחבריו העניקו יחס כהוגן לפועלים במחסומים, אבל מה אכפת לו לצאת קצת צדיק?
סמל מלחארץ יודע שלא באמת יכניסו אותו לכלא צבאי. הוא אישית תמיד ידע להסתדר. עד שהוא יגיע למילואים בפעם הבאה, ממילא יעבור הרבה זמן ודיה לצרה בשעתה. למג"ד שלו הרי לא יהיה כח וחשק להתעסק אתו והוא ישחרר אותו מהשירות בלי כל הטררם מסביב. ככה הוא גם ירוויח שחרור, וגם ייצא גדול בעיני החברה השמאלנית שלו. סרב ברעש והשתחרר בשקט.
בינתיים הוא נהנה. תחושת עיזוז ממלאת אותו כשהוא רואה את התמונות של החברים שלו בכל עיתון. הוא ממש מתפעל מהקלות שבה חברי חזית הסירוב מצליחים להיכנס למודעות הציבורית. הקו פרודוקציה של סרבנים ועיתונאים מוכיחה עצמה יום יום. מפיקות חרוצות מחזרות אחריהם, מלחששות באוזן: "חשוב שהדברים האמיצים שאתה אומר יישמעו". עורכי תכניות מבקשים מהם בלעדיות, כוכבי טלוויזיה התקשרו וביקשו מקום טוב בתור. בסוף הראיון אומרים לו "היית מצויין" ואפילו "אתה יודע שאני לא מסכים אתך, אבל אני מאוד מעריך את המכנות שלך לשלם מחיר". הפסטיבל בעיצומו.
העיתונאים עצמם, שמאלנים רכים יותר ממנו, שואלים את כל השאלות הקלות, המזמינות להנחתה. הם יוצאים ידי חובה עם ה"ומה יהיה אם כולם יעשו כמוך?" אבל הם לא מתכוונים באמת. זו פשוט השאלה הנכונה, לא יותר מזה, אפשר לסמן וי ליד השאלה.
לעומת זאת, כשמתנחל "קיצוני" יקרא לסרב לפנות התנחלויות, יגידו כולם שזו פגיעה חמורה בדמוקרטיה ולא ייתכן שרבנים יכתיבו מהלכים מדיניים. כשאיש ימין מדבר על סירוב, העיתונאי הממוצע עט עליו עם קצף על השפתיים ובזעם קדוש, לרגל הסכנה לדמוקרטיה. אבל שמאלנים מסרבים זה סיפור אחר. מדובר הרי בסמל מלחארץ, קצין במיל', מיטב הנוער. "והוא אפילו לא שמאלן", יוסיף המראיין כדי שנשתכנע באותנטיות של הסרבן, השתכנענו.

שופטים שפיטים

עורכת הדין נאילה עטייה הגישה עתירה לבגצ בשם ח"כ מוחמד ברכה מחדש. בית המשפט העליון זרק את העותרים מכל המדרגות ואישר את המשך החיסולים. צריך היה לראות את פניו הנפולות של חבר כנסת ישראלי כדי להבין באיזה טירוף אנחנו חיים.
אל תתפלאו אם החברים מארגוני השמאל הקיצוני כבר מוסיפים לרשימותיהם גם את שמותיהם של השופטים אליהו מצא, מישאל חשין ואדמונד לוי. גם אותם הם בטח רוצים לראות בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה.

שני קבצנים

צריך להיות אברום בורג כדי לא להבין את התרגיל השקוף של ערפאת. הוא כלוא ברמאללה, והוא זקוק למפגעים עם ישראלים, בכירים ככל האפשר, כדי להשיב לעצמו קורט הכרה ולגיטימציה בדעת הקהל הישראלית. עד עכשיו, היחידים שמתייחסים אליו הם החכים והערבים וכמה משלחות שמאל או שולמית אלוני המוזרה. לפעמים הוא מתנחם במוישה הירש מנטורי קרתא, אבל הוא ידוע שזה לא הוא.
והנה נזדמן לו אברום בורג בתפקידו כיושב ראש הכנסת. אברום שאחרי ההפסד לפואד החליט לחזור הביתה לשמאל. הוא כבר לא צריך להיות ממורכז. ביקור ברמאללה יכול בהחלט לעזור לו. אפילו דיבור על הביקור מקפיץ אותו למרכז התודעה.
ומבחינת ערפאת? באין ציפור שיר גם אברום יהיה זמיר. אל תתפלאו אם אחרי שאברום יקבל את האישור להופיע שם, חבוט וקצוץ כנפיים, ערפאת יתחיל להבין שמדובר ביוקרה מזוייפת. שהתואר "יושב ראש הכנסת" הוא לא משהו שאפשר לקנות אתו במכולת.
ובמחשבה שניה, הביקור הזה נופל ממש בזמן גם לאברום וגם לערפאת. שניהם, להבדיל כמובן, חבולים וחבוטים, ישמחו להתחכך זה בביקור תנחומים. אברום תמיד היה טוב בהספדים מוקדמים.
מספרים על עשיר אחד שיצא מביתו המפואר וראה עני עומד ומתגרד בקיר הבית. "מדוע אתה מתגרד?" שאל העשיר. אמר העני: "כבר כמה שבועות שלא התקלחתי ולא החלפתי בגדים. כל הגוף שלי כואב". ריחם עליו העשיר, הכניס את העני לביתו, נתן לו להתרחץ, העניק לו בגדים חדשים ואף הוסיף לו תרומה ביד נדיבה.
למחרת יצא שוב העשיר מביתו וראה שני קבצנים מתגרדים על קיר ביתו. "עופו מפה", צעק העשיר. שאל אחד העניים: "למה לעני של אתמול נתת צדקה ביד נדיבה ואותנו אתה מגרש?"
ענה העשיר: "הוא היה לבד והיה זקוק לכותל ביתי. אתם שניים, לכו תגרדו אחד לשני".