לא נעדרת הרבה זמן

התלבשתי כדי ללכת לעבודה, ובדיוק התכוננתי לצאת מהבית כשנשמע סיבוב המפתח בדלת. הלב שלי קפץ משמחה, אספיק לראות אותך ולתת נשיקה לפני שאצא. הדלת נפתחת ואתה עומד עם המזוודה בפתח בחיוך גדול. חיוך שאומר "אני אוהב לחזור הביתה. אליך". ניגש ומנשק אותי. יש לך עדיין ריח של חו"ל....
"אני חייבת לצאת. יש לי פגישה על הבוקר", אני אומרת. כשסוף המשפט כבר נבלע בעוד נשיקה עמוקה עמוקה, שמשאירה אותי בלי נשימה. אני מרגישה את הלשון שלך מלטפת אותי מבפנים..."ואם תאחרי, מה יקרה ?" אתה שואל בחיוך. אני מחייכת חזרה. הבנתי מה התוכניות שלך כבר... "כלום לא יקרה...".
אתה מתחיל לפרום את כפתורי החולצה שלי שרק לבשתי כרגע, מוריד אותה וגם את החזייה שמתחתיה ותוך שניה אתה יונק את החזה שלי לתוכך...יורד ומנשק את הבטן כשהידיים שלך כבר פורמות את המכנסיים ומפשיטות אותי לחלוטין. ככה, בכניסה לבית, באמצע המסדרון.
הגב שלי צמוד לקיר הקר, ערומה כבר לחלוטין, כשאתה מנשק כל סנטימטר בגופי עד לרגליים וכבר יושב על בירכיך על הרצפה. גופי רועד קצת כשאתה מכסה את רגלי בנשיקות. את האזור הרגיש שמאחורי הברכיים ובין הירכיים...
כמה טיפות של חשק כבר נוזלות לאורך הרגל, ואתה צוחק ומלקק אותן... "חשבתי שאת הולכת לפגישה שלך...". הרעידות הקלות הופכות לאנחה כשאני מרגישה את הבל פיך החמים על ערוותי... אבל אתה לא ממהר לשום מקום. אתה אוהב לעשות את זה לאט ומדויק...
אתה מפשק מעט את רגלי, ובשתי אצבעות עדינות אתה מגלה את האיבר הזה, הקטן והרגיש החבוי לו שם... כמו מעלה מסך של תיאטרון על מחזה מופלא... ורק מסתכל עליו. פנימה. לכמה שניות ארוכות. אני מביטה למטה מלטפת את ראשך ואתה מסתכל עלי חזרה כשעיניך נוצצות מלחות. אחר כך, תספר לי מה עבר בראשך. חשבת על האיבר המופלא הזה. איזה אושר הוא גורם לי. ולך.
ואחר כך חשבת איך יום אחד, ייווצר שם הילד שלך, שלנו, מאהבה, ואיך משם, הוא יראה לראשונה את אויר העולם ואיזה אושר גדול עוד צפוי לנו ביחד... וכל אלה התערבלו בך בסערת רגשות ענקית, והרטיבו את עינייך..
אתה. הגדול, הגיבור והחזק. לא עמדת בזה. אבל עכשיו, בשניה זו ממש, אנחנו כאן. ליד הקיר. עדיין לא משפחה אבל כבר לא לבד.
ואני עירומה וראשך בין רגלי, ותוך רגע הלשון שלך, כמו טיל שיוט מדויק, נוגעת בגבעה הקטנה הזו שבתוכי... רגלי כבר לא מחזיקות אותי ואני צועקת "די", אבל לא ממש מתכוונת לזה, ואתה לא מפסיק ושום תחנונים לא עוזרים, וממשיך, וממשיך עוד, וכבר הזרמים האלו הנפלאים מתחילים לי מכפות הרגלים ומכפות הידיים, ומכל מקום בגוף לכיוון אחד, אליך ואל הלשון שלך שעדיין לא נחה ולו לרגע ועוד כמה שניות וצעקה גדולה מתפרצת מפי ומכל גופי ואני גומרת עליך בזרם עדין של נוזל חם ונושרת על הרצפה באפיסת כוחות.
אתה נושא אותי למיטה ואז אני שמה לב שאתה בכלל עוד לבוש לגמרי. בכוחות מחודשים אני מסתערת עליך. מפשיטה אותך. חולצה, נעליים, מכנסיים, תחתונים, ומתנפלת אליך בכזה תיאבון, ורוצה לגמול לך בתענוג דומה, שתזכור לכל החיים, והזין שלך כבר בפה שלי, אבל אתה מושך אותי למעלה ולא נותן לי. "אני לא רוצה לגמור עוד. ככה זה יסתיים תוך שניה".
ובמקום זה אתה משכיב אותי על המיטה וחודר לתוכי ומנשק אותי ומסתכל לי בעיניים ואומר "אני אוהב אותך. התגעגעתי אליך כל כך". ומהמילים האלה, ומהמבט הזה, האמיתי, אני מרגישה שאני גומרת שוב. אתה מרגיש את ההתכווצויות שאי אפשר לטעות בהן, ואז אני יודעת שאין עוד הרבה זמן....
אני הופכת אותך על גבך, ודוהרת עליך... מרגישה את זיקפתך בתוכי דוקרת את לבי.
עוד כמה שניות, ואתה נאנק, וזהו. זרם חם שוטף אותי מבפנים. חיוך גדול וחיבוק ואנחנו מתכרבלים יחד אחד בתוך השניה.... גשם עדין של חורף, ניתך בחוץ על החלון אבל אצלנו חם ונעים. כשאני רואה אותך עכשיו מסתכל עלי, ומחייך את החיוך המקסים שלך, אני נזכרת בפעם הראשונה שנפגשנו.
איך חייכת אלי בדיוק ככה ושאלת : "רגע, מי את ?", ועניתי "אני כפית". ולא עלה בדעתי שאתה תהיה האיש שאתו אחלוק את המשך חיי. ואנחנו יודעים שוב את מה שידענו גם קודם. שאין לנו מקום אחר. רק כאן. ככה. לעולמים…