"נוח בשלום מפקדי"

כשהשתחררתי מהצבא ידעתי שעוד אשמע עליו. אינני יכול לומר שקשה להאמין שהוא נהרג. אייל נתפס כמי שמונע כחייל מתוך משאלת מוות. אולם, ודאי לא מוות שכזה. איזה חוסר-מזל. איזה הפסד עצום לכולנו.
את אייל וייס היכרתי לאחר חודשים ספורים בצבא, לפני עשר שנים בדיוק. הוא הגיע לפקד על פלס"ר נח"ל ואנחנו, הגענו כמה שבועות לפניו, כצוות צעיר. כשהוא הגיע חששנו מאוד. מי שפיקד על היחידה לפניו הדגיש את הייחוד של הסיירת מול הגדודים "הפשוטים", ונטע בנו את הסנוביות שאפיינה לפני עשר שנים את הסיירות החטיבתיות. כשאייל הגיע אלינו מהגדודים, הוא פרק אותנו תוך ימים מתחושת הנפיחות והחשיבות שהתחלנו לאמץ לעצמנו כלוחמי סיירת. למדנו דרכו שכבוד נקנה אצלו, רק במקצוענות וחיילות אין-קץ. הוא הקפיד אתנו על קוצו של יוד, על שרוך לא קשור, על גומיהבנעל, או על שלושה זיפים מיותרים על הפנים.
כשלא הבנו את פשר הפרפקציוניזם על הקשקושים הקטנים, יצאנו לשטח. שם זה כבר היה לא פייר. וייס בשטח התהלך כמו במגרשו הביתי. בסיום הטירונות בפלס"ר קשה שלא להרגיש 'רמבו', היינו משוכנעים שאין כמונו חיילים מקצועיים, צלפים, יעילים, זריזים, מבינים - קרביים. כל זה כמובן נמוג ונעלם במפגש הראשון עם וייס בשטח, הרגשנו שהכל – היה כלא היה.
לא משנה כמה השקענו ורצינו, זה לא היה טוב מספיק, לאיש שחיילות היתה האוויר שנשם, ולאיש שהתהלך גם באימון כמו תחת אש תופת. את הסבריו על החיילות המושלמת, נהג וייס לתבל בסיפורים על מאיר הר-ציון - אגדת יחידת המאה ואחת, ועל אותו רימון שוקולד לבנוני, שהוא ראה שורק סנטימטרים מעל ראשו אי אז בלבנון.
תנאי החיילים שתחת פיקודו היו בנפשו של וייס. ערב אחד חזרנו אל היחידה, לאחר פעילות מוצלחת, וייס כמובן קרן מאושר. רס"ר המטבח דיווח לנו שאנחנו יכולים לשכוח מארוחת ערב, בגלל השעה. לא היה צריך הרבה יותר מזה, כדי לשחרר לוייס את הסעיף. הוא הגיע תוך שניות למטבח בעצמו ודרש דקה לבד עם הרס"ר הסורר. עד היום איש לא יודע מה קרה שם בתוך המטבח. וייס יצא החוצה ממלמל: "רק על החוצפה...", אבל הרס"ר נראה משוכנע לחלוטין בעניין ארוחת הערב, כשחילצנו אותו ממעמקי המקרר החלבי.
מי שהיה תחת פיקודו של אייל וייס ודאי לא ישכח כמה משפטים מפורסמים.
"אחד ועוד אחד, הם שלושה", זו היתה המתמטיקה הצבאית שלו והמשפט הבא פשוט מספק את ההסבר: "עבודה במקביל – הצלחה לכל דביל!". רוב משפטיו היו נפתחים במלים: "אני אומר לכם על הסף...", ואנחנו היינו שואלים "מי זה לעזאזל אסף?".

מתעצבן ומתנצל

אחד הסיוטים היותר זכורים לחיילי פלס"ר הנח"ל, כשאייל פיקד על היחידה, היה המטלה של השומר להעיר את אייל, בין שאר המושכמים של אותו בוקר. וייס היה נוהג לישון כמו קינג על השולחן במשרדו, לפעמים היה פורש מזרן ולפעמים רק שק שינה. דבר ידוע היה אז ביחידה, שהאיש אולי לא ישן הרבה, אבל אם הוא אכן נרדם ותפקידך להשכים אותו – הרי שהסתבכת! לרוב, השומרים שהופקדו על ההשכמות היו מהצוותים הצעירים, אלה שראו במ"פ משהו שבין אלוהים לשטן. לחיילי הצוותים הוותיקים זה היה ידוע ואייל בעצמו נהג לתדרך את השומר בעצמו: "להעיר אותי באלימות". לא אחת יצא שקצינים נשלחו להשכים את אייל באזור הצהריים, בגלל חיילים צעירים שפחדו להסתבך. מי שבכל זאת ניסה, טעם את נחת זרועו של המפקד הישן. וייס היה, הודף את המשכים באלימות לא פחותה מזו שדרש, לעתים אף היה יורה פקודות ברורות פרי מוחו החולם. במקרי עייפות קיצונית זה יכול היה להגיע לביטויים קולניים ועסיסיים ואפילו כמה שבתות עפו שם, ו ה כ ל – מתוך שינה עמוקה. כמובן שהוא הקפיד לאתר כל בוקר מחדש את הש.ג ההמום, מברר מה נאמר על ידו, מסביר או מתנצל צבאית ועובר הלאה.
קראתי ציטוטים של חיילים ששירתו תחת פיקודו אשר אמרו שהתואר רמטכ"ל היה חרוט על מצחו, עוד מתחילת הקריירה. ביום שעזבתי את היחידה הלכתי להיפרד מאייל בתקווה שאצליח לומר כמה למדתי ממנו ואיך אזכור אותו כל חיי. אייל לא היה, אז השארתי פתק: "לאייל וייס המפקד! הרשה לי ביום שחרורי למרות דרגתי הנמוכה לפקוד עליך פקודה אחת ויחידה: אינני מאשר לך להשתחרר, לפני דרגת רב-אלוף". אם וייס אכן היה ממונה לרמטכ"ל ביום מן הימים והיה מצליח ולו במעט להדביק את הצבא בנחישותו ובאופיו כחייל, היינו שוב כולנו גאים בצה"ל.
אייל היה לוחם כמו בסרטים, בראותך אותו בפעולה פשוט רצית להיות כמוהו. מפקד מהאגדות, מי שהשרה עלינו ביטחון כמעט משפחתי גם כשהיינו על הגבול הפאניקה בפעם הראשונה בתוך שטח לבנון.
נוח בשלום על משכבך וייס מפקדי, ודע לך כי דורות של אלפי חיילים אשר עברו תחת ידך, זוכרים לעד מה זה להיות חייל, ומיהו הדוגמא הקלאסית.