על מוסר ומלחמה

סירובם של אנשי המילואים לשרת בשטחי יש"ע בתואנה שהשרות שם מעמת בין המוסר שלהם ומערכת הערכים שעליה התחנכו, לבין המשימות והפקודות שהם מקבלים, העלה מחדש לדיון ציבורי - וטוב שהעלה - סוגיות ערכיות ומוסריות שאמורות לכאורה להיות מובנות מאליהן בחברה דמוקרטית. במלים אחרות, על השולחן מונחת שאלת "צדקת הדרך". צדקת הדרך אינה מובנת מאליה ויש צורך לבססה ולייצבה מחדש מעת לעת.
הפילוסופים המחמירים טוענים כי היות המלחמה מעשה בלתי מוסרי מעיקרו מטביעה על כל מעשה שנעשה בה חותם של אי-מוסריות, וכל ניסיון להגבילה בכללי התנהגות של "לא תעשה" כמוהם כניסיון להכשיר את השרץ, שמכלל אלה האסורים משתמע לכאורה היתר לאחרים. המתונים יותר טוענים שאף שהמלחמה עצמה היא מעשה בלתי מוסרי במהותו, הרי שלעתים נעדר ממנו יסוד הבחירה, שהוא מיסודות המוסר עצמו. לפיכך ראו צורך להבדיל בין מי שבחר במעשה זה מרצון ובין מי שהדבר נכפה עליו. אחדים הכירו בדרגות שונות של אי מוסריות, שהרי לא כל מה שסוטה מהגדרת המוסרי סוטה ממנה במידה שווה.
המשפט הבינלאומי קיבל, בהכללה, את מוסרם של מתונים: המלחמה נאסרה, אך השימוש בכוח הותר להגנה עצמית (לקורבן לתוקפנות), ולהגנת כלל האומות (בידי האו"ם). נקבעו דיני מלחמה שקבעו מגבלות "לא תעשה", שהורחבו בהדרגה על ידי אמנות שונות. יחד עם זאת, חובה להבין שהמוסר במשפט הבינלאומי אינו אוניברסלי כפי שמקובל לחשוב, אלא אירופי במהותו. תרבויות אחרות אינן בהכרח מקבלות אותו. לפיכך, אין הדברים יכולים להתקבל כפשוטם, דווקא אצל מי שטוען לעליונות המוסר והערכים התרבותיים על כללי המשמעת ההיררכית, כפי שהיא נהוגה בצבאה של חברה דמוקרטית.
מה אם כן המעשה שייעשה מול יריב הפועל על פי מוסרו, שהוא היפוכו של מוסרי שלי? אם מטרתי לקצר ככל הניתן את המלחמה ולצמצם את נזקיה, הרי שהמסר לצד השני צריך להיות ברור ומובן, כלומר שייאמר באותה שפה תרבותית ומוסרית המובנת לו. מאמר באתר אינטרנט המזוהה עם אל-קעאידה מאיר שלא במתכוון מעט מסוגייה זו. המאמר עוסק ב"מלחמות הדור הרביעי", ותמציתו כדלקמן: מלחמה בעידן התקשורת היא מלחמה בין חברות ולא בין צבאות. במוקדה מסר תרבותי חברתי, ועוצמתו נגזרת מהיכולת לפגוע במטרות "רכות", קרי באוכלוסייה האזרחית. החברה היא שתכתיב למנהיגיה (באמצעות התקשורת?) את הכניעה. מצד שני, היבלעות באוכלוסייה אזרחית של האויב והעדר בסיסים קבועים, מקשה על האויב לנהל נגדך מלחמת מנע. וגולת הכותרת: אין לאויב יכולת הרתעה לגבי אנשים שהמוות הוא שיא שאיפותיהם. לכן, הניצחון מובטח למאמינים.
וזה בערך תרגומם האסטרטגי של עיקרים אלה: השטן (האויב הדמוקרטי) שבוי בכבלי תרבותו, מוסרו וערכיו. בעוד שבעיניו ההימנעות מפגיעה באזרחים חפים מפשע היא יתרון, עבורנו זהו בעצם עקב אכילס שלו, משום הרג חפים מפשע היא מטרתנו. השאלות המוסריות שחייבות להישאל כאן חורגות מהותית מהשאלות המוסריות שהועלו על ידי סרבני השירות.
פשע המלחמה הראשונה נעוץ כבר כאן, בתפיסת "מלחמת הדור הרביעי". מלחמה זו כבר מתנהלת כאן מזה שנה וחצי. מדינת היהודים צריכה לבדוק עד כמה היא נלחמת על קידוש מוסרה וערכיה גם במחיר סיכון קיומה, או עד כמה תילחם על קיומה במחיר ויתור (זמני?) על חלק ממוסרה וערכיה. הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות לנו הוא שנניח ל'מצב" להביא אותנו לאובדן מוסרנו וערכינו, מבלי להבטיח את קיומנו.