כל השמות

למרבה המזל, האנשים המפורסמים הם לא מי-יודע-מה רבים. גם אם קובעים קריטריונים אקלקטיים ונדיבים לבחירה ולייצוג, כגון אלה שראינו כי סניור ז'וזה משתמש בהם, לא קל, בעיקר במדינה קטנה, להגיע למאה עגולה של אישים מפורסמים באמת בלי להיקלע למתירנות המוכרת, הנהוגה באנתולוגיות המקבצות את מאה סונטות-האהבה הטובות ביותר, או את מאה האלגיות הנוגות ביותר, והמקנה לנו את מלוא הזכות לחשוד שהאחרונות שנבחרו צורפו רק לצורך השלמת המספר. אם מתייחסים לאוסף של סניור ז'וזה בשלמותו, הרי שעבר בהרבה את המאה, אבל מבחינתו, כמו מבחינת מחבר האנתולוגיות של האלגיות והסונטות, המספר מאה היה קצה, גבול, מכסה שאין למעלה ממנה, או, אם ננקוט לשון עממית, כמו בקבוק של ליטר, שככל שיתאמצו, לעולם לא יכיל יותר מליטר נוזלים.
לדעתנו, המונח 'דינמי' הולם למדי את אופיו היחסי של הפרסום, שכן האוסף של סניור ז'וזה מחולק בהכרח לשני חלקים, כלומר, בצד אחד מאה המפורסמים ביותר, בצד האחר, אלה שלא הצליחו עד כדי כך, ויש בו תנועה מתמדת באותו אזור שאנו נוהגים לכנותו אזור-ספר. הפרסום, אבוי לנו, הוא משב-רוח, שכשם שהוא בא כך הוא הולך לו, שבשבת שמסתובבת צפונה כשם שהיא מסתובבת דרומה, וכפי שאדם עובר לפעמים מן האלמוניות לפרסום בלי להבין למה, גם לא נדיר שאחרי שהתבשם מהחמימות הקורנת של הקהל, סופו שאינו יודע מה שמו. אם מיישמים את האמיתת העגומות הללו לאוסף של סניור ז'וזה, מבינים שגם בו יש עליות עטורות תהילה ומורדות דרמטיים, גם בו מוצאים אחד שיצא מקבוצת ממלאי-המקום והצטרף לקבוצת החברים-מן-המניין, ואחר שכבר אין לו מקום בבקבוק והיה צורך לסלקו. האוסף של סניור ז'זה דומה מאוד לחיים.
בעבודה שקדנית, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, עד עלות השחר, ועם התוצאות השליליות הצפויות במדד הפריון שנאלץ לספק בשעות העבודה הרגילות, עלה בידו של סניור ז'וזה לסיים בתוך פחות משבועיים את ליקוט הנתונים המקוריים ואת העברתם לתיקים האישיים של מאה האנשים הכי מפורסמים באוסף שלו. הוא חווה רגעים של בהלה בל-תתואר בכל פעם שהיה עליו להזדקף על השלב העליון בסולם כדי להגיע למדפים הגבוהים, וכאילו לא די לו בייסורי הסחרחורות, היה דומה שכל העכבישים שבלשכה הכללית למרשם תושבים החליטו ללכת ולטוות דווקא שם את הקורים הסמיכים, המאובקים והנכרכים יותר מכל הקורים שהתחככו אי-פעם בפניו של אדם. הסלידה, או בביטוי בוטה יותר, הבעתה, גרמה לו שינופף את זרועותיו כאחוז דיבוק כדי להרחיק ממנו את המגע המגעיל, והצילה אותו רק החגורה הקשורה בחוזקה לשלבי הסולם, אבל היו מקרים שעוד מעט קט היו הוא והסולם מידרדרים מטה, גוררים עננה של אבק היסטרי ומטר ניירות עטור ניצחון.
באחד מרגעי החרדה האלה אפילו צץ בראשו מרוב ייאוש הרעיון להתיר את החגורה ולהסתכן בנפילה חופשית, וזה קרה כשדמיין את הבושה שתכתים לעד את שמו ואת זכרו אם ייכנס המנהל בבוקר וייתקל בו, בסניור ז'וזה, בין שני ארונות-מדפים, מת, כשראשו סדוק ומוחו שפוך, והוא מחובר לסולם בחגורה בקשירה מגוחכת. אחר-כך עלה על דעתו שהתרת החגורה יכולה להציל אותו רק מהגיחוך, אבל לא מהמוות, ואם כך, זה לא כדאי. הוא נאבק נגד הטבע הפחדני שאתו בא לעולם, ולקראת סיום המשימה, ואף שכתוצאה מכך נאלץ לעבוד כמעט בחושך, הצליח ליצור ולשכלל טכניקה מיוחדת של איתור תיקים וטיפול בהם, שאיפשרה לו לשלוף את המסמכים שנזקק להם בתוך שניות מעטות. הפעם הראשונה שהיה לו אומץ לא להשתמש בחגורה היתה כאילו רשם לעצמו ניצחון בלתי-נשכח בקורות-החיים הצנועות שלו כפקיד רישום. הוא חש מותש, זקוק לשינה, עם פרפורים בבטן, אבל גם היה מאושר כמו שלא זכר שהיה אי-פעם, כשהדמות המפורסמת שתויקה במקום המאה, ועכשיו כבר זוהתה לפי כל הכללים של מרשם התושבים, תפסה את מקומה בקופסה המתאימה. אז חשב סניור ז'וזה שאחרי מאמץ רב כל-כך תועיל לו מנוחה, וכיוון שסוף-השבוע עמד להתחיל ביום המחרת, החליט לדחות ליום שני את השלב הבא בעבודה, הלוא הוא הענקת מעמד תקני של מרשם התושבים לארבעים-וכמה המפורסמים מן השורה השנייה, שעדיין המתינו.
הוא לא חלם שיקרה לו משהו הרבה יותר רציני מאשר סתם נפילה מסולם. תוצאת הנפילה יכלה להיות סיום חייו, דבר שבלי-ספק יכול היה להיות בעל חשיבות מבחינה סטטיסטית ואישית, אבל איך נתייחס לעניין, אנחנו שואלים, אם יישארו החיים מבחינה ביולוגית אותם חיים, כלומר, אותה ישות, אותם תאים, אותם תווי-פנים, אותה קומה, אותו אופן גלוי-לעין של הסתכלות, ראייה והבחנה, ובלי שהסטטיסטיקה תוכל להרגיש בשינוי, ייעשו החיים האלה חיים אחרים, והאדם הזה אדם אחר. הוא התקשה מאוד לשאת את האטיות הלא-נורמלית שבה נגררו שני הימים האלה, אותה שבת ואותו יום א' נראו לו נצחיים. הוא בילה את הזמן בגזירה מתוך עיתונים וכתבי-עת, כמה פעמים פתח את הדלת הפנימית והתבונן בלשכה במלוא הדר הדומם. הוא חש שהוא אוהב את עבודתו יותר מתמיד, כי בזכותה התאפשר לו לחדור לפרטיותם של אנשים מפורסמים רבים כל-כך, לדעת, למשל, דברים שהם עצמם היו עושים הכל כדי להסתירם, כגון שהם בנים לאב או לאם לא ידועים, או ששניהם לא ידועים, כפי שהיה המקרה של אחד מהם, או שאמרו שהם ילידי עיר בירה של מחוז או חבל-ארץ, כשבעצם נולדו בחור נידח, באיזה צומת דרכים שצליל שמו צורם את האוזן, אם לא באיזה מקום שפשוט נודף ממנו ריח של זבל ורפתות ובהחלט יכול היה להסתדר בלי שם.
שקוע במחשבות האלה, ובאחרות בעלות תוכן סקטי דומה, הגיע סניור ז'וזה ליום שני, אחרי שהתאושש למדי מהמאמצים האדירים שהשקיע, ולמרות המתח העצבני הבלתי-נמנע שגרמו החשק והחשש הנתונים במאבק מתמיד, החלטתו נחושה להתעמת עם מסעות ליליים נוספים וטיפוסים נועזים נוספים. אלא שהיום הזה נהרס כבר בבוקר. אותו סגן-מנהל שהיה אחראי על אספקת הציוד מסר למנהל, שבשבועיים האחרונים שם לב לבזבוז של כרטיסי רישום וכריכות של תיקים, שגם אם יובא בחשבון ממוצע מקובל של טעויות מנהליות במילוי טפסים, אין שום יחס בין הבזבוז הזה לבין מספר הלידות החדשות שנרשמו במרשם התושבים. המנהל ביקש לדעת אילו צעדים נקט סגן-המנהל לשם בדיקת הסיבות לאי-ההתאמה החריגה, ואילו צעדים נוספים הוא מתכנן כדי למנוע הישנות של מקרה כזה. בקול כבוש אמר סגן-המנהל שבינתיים לא נקט שום צעד, שהוא לא הרשה לעצמו להגות איזה רעיון, ועוד פחות מזה לנקוט יוזמה, לפני שיציג את העניין לעיונו של הממונה עליו, מה שהוא עושה ברגע זה.
ביובש, כמו תמיד, ענה לו המנהל, כבר הצגת, עכשיו פעל, ושאני לא אצטרך לשמוע שוב על העניין. סגן-המנהל הלך לשולחנו לחשוב, ומקץ שעה הביא למנהל טיוטה של חוזר פנימי, שלפיו מעתה ואילך יהיה ארון הטפסים נעול, והמפתח יישאר בקביעות בידיו, בתוקף תפקידו כאחראי על אספקת הציוד. מנהל מרשם התושבים חתם וכתב, מאשר לביצוע, סגן-המנהל הלך לנעול את הארון במופגן, כדי שכולם ישימו לב לשינוי, וסניור ז'וזה, שבהתחלה נתקף בהלה, נאנח בהקלה על שהספיק לסיים את החלק החשוב ביותר באוסף שלו. הוא ניסה להיזכר כמה כרטיסי רישום עדיין יש לו במלאי שבביתו, אולי תריסר, אולי חמישה-עשר. המצב לא היה נואש. כשהם ייגמרו, הוא יעתיק את שלושים הנותרים לדפים רגילים, וההבדל יפגע רק בפן האסתטי, הרי לא תמיד משיגים כל מה שרוצים, חשב כדי להתנחם.
לא היתה סיבה שיחשדו דווקא בו בהעלמת הטפסים, ולא בכל אחד משאר פקידי הרישום, כיוון שרק הם עסקו במילוי הכרטיסים ובכתיבה על כריכות התיקים, אבל עצביו הרגישים של סניור ז'וזה גרמו לכך שיחשוש כל היום שמא מבט מן החוץ יראה את רעידות מצפונו האשם וישים לב אליהן. למרות זאת נחלץ בכבוד מהתחקיר שערכו לו. בהבעות-פנים וקול שניסה להתאימם למצב, הצהיר שהוא הקפיד הקפדה יתרה על ניצול נכון של הטפסים, ראשית מפני שדרך פעולה זו הולמת את טבעו, אבל בעיקר מפני שתמיד ובכל הנסיבות עומד לנגד עיניו שהנייר שצורכים בלשכה הכללית למרשם תושבים מקורו במסי הציבור, שאותם משלמים הנישומים פעמים רבות כל-כך בקשיים עצומים, והוא, מהיותו פקיד אחראי, מוטלת עליו חובה חמורה לכבד ולדאוג שלא יהיו בזבוזים.
ההצהרה הזאת מצאה חן בעיני הבכירים הן בתוכנה הן בצורתה, עד כדי כך שעמיתיו, שנחקרו אחריו, חזרו עליה רק בשינויים מזעריים בסגנון, אבל בשל האמונה הרוחת והמובנת-מאליה, שהחדירה בסגל העובדים ברבות הימים אישיותו המיוחדת של המנהל, שיקרה מה שיקרה, אסור שמשהו בלשכה יהיה מנוגד לאינטרסים של המשרד, לא שמו לב שסניור ז'וזה, מאז יומו הראשון בעבודה, לפני שנים רבות, אף-פעם לא הגה מלים כה רבות בזו אחר זו. אילו היה סגן-המנהל בקיא בשיטות החקירה של הפסיכולוגיה השימושית, היו הדיבורים מוליכי-השולל של סניור ז'וזה קורסים תחתיהם בן-רגע כמו מגדל קלפים שמלך-עלה מעד בו, או כמו אדם הסובל מסחרחורות שטילטלו את הסולם שהוא ניצב עליו.

"כל השמות", ז'וזה סאראמאגו, תרגום: מרים טבעון, הוצאת הספריה החדשה, 206 עמ'.