הגיעה עת ה-F-16

המאורעות של השבועיים האחרונים מהווים עדות חותכת לכישלון הקולוסאלי של ההנהגה הישראלית על שלל אגפיה בעשור האחרון. מה שמתרחש אל מול עינינו הוא תולדה ישירה ואף הכרחית של מדיניות ממשלות ישראל מאז ראשית שנות ה-90, וההאשמה רובצת במידה שווה הן על כתפי מחנה השמאל והן על אלה של מחנה הימין. אשמתו של השמאל במעשיו, ואשמתו של הימין במחדליו. חטאו של השמאל במדיניות שהתווה ויזם, חטאו של הימין באוזלת ידו למנוע את אותה מדיניות.
ואכן, הכל היה ידוע מראש. אף אחד מהאירועים להם אנו עדים - ירי של "שוטרים" פלסטינים, התפרעויות ברחוב הפלסטיני, ההשתוללות של ערביי ישראל - שלא נחזה במאמרים רבים ומנומקים היטב, שפורסמו שוב ושוב בעיתונות הישראלית במשך השנים. אבל קולות האזהרה הצלולים האלה נדחקו לשוליים על-ידי אליטות יהירות וכוחניות, שהשתלטו על ה"בון-טון" בחוגי התקשורת ובאקדמיה. המתריעים זכו ליחס של ביטול וזלזול, והוצגו כלאומנים קנאים, שקועים בהוויות של העבר, שמהלכים אימה כוזבת על ציבור מותש, שבע קרבות, וכמה לשלום.
במקום לשעות לאזהרות בחרו מנהיגי ישראל, חלקם בהתלהבות, חלקם באונס, בדרך האשליות המתוקות, משאלות הלב ותקוות השווא. בין אם כתוצאה של כשל חמור בשיקול הדעת ובין אם מתוך רצון לזכות בתהילת עולם, העדיף פלג אחד בהנהגת המדינה לנטוש את ערכי היסוד של הציונות (ופלג אחר השלים עם הנטישה הזאת). הערכים האלה, יש לזכור, הובילו את ישראל באיטיות אך בבטחה מדרכי עפר לאוטוסטרדות, ממעברות לשכונות וילות, מחקלאות מפרכת לתעשיית היי-טק, מעוני ומחסור לשפע ורווחה. במקום האתוס של נחישות והתמדה, של "עוד דונם ועוד עז", נכנעו קברניטי האומה לפתויי "העכשיוויזם" וכך הוליכו שולל עם שלם ברדיפה אחר מקסם השווא של פתרונות קלים ומהירים. ישראל נגררה על-ידי שמאל נחוש ומלוכד אל מול ימין רופס ומפולג, למדיניות שכולה תמהיל קטלני של חופזה ושל חנופה, של כסילות ושל כזבים, שביסודה מידה רבה של רדידות מחשבתית במישור המדיני-הביטחוני, ומידה לא קטנה של רשעות לב במישור המפלגתי-פוליטי.
על אף הטרגדיה המתהווה בימים אלה, מדהים לראות את השמאל דבק בעיוורונו ובאטימותו. אל מול קריסה מוחלטת של הקונספציה עליה נבנתה תורתו המדינית, הוא עדיין מסרב להודות בטעותו, נצמד לאמונתו הקנאית בוויתור המיתולוגי האחרון, שרק אם נאות לעשותו, נזכה לאהדת העולם הערבי ולשלום המיוחל.
המחנה שרואה את עצמו כ"נאור" מתקשה לגייס את היושר האינטלקטואלי ואת האחריות הציבורית ולהודות כי שגה. ברור לכל מי שעיניים בראשו ששלום בין ישראל וערב לא יהיה בדור הזה. אם לפני חתימת הסכמי אוסלו היתה תקווה, ולו קלושה, כי ניתן להשיג השלמה ערבית עם קיומה של מדינת ישראל, הרי שהיום היא נגוזה. ברור לכל בר-דעת שלא נמנה על השוליים הסהרוריים של החברה הישראלית, כי פרץ האלימות הנוכחית לא יפסק ללא הפעלה מסיבית של עוצמה צבאית, אשר תותיר צלקת טראומתית בזיכרון הלאומי הערבי. חלפה עת ה- M-16, הגיעה עת ה- F-16.
קשה לדעת כיצד תסתיים ההתפרצות של השבועות האחרונים, אבל דבר אחד ברור: בתום האלימות, יש הכרח להקים ועדה ממלכתית שתחקור את דרך קבלת ההחלטות שהובילה לתהליך האומלל הקרוי "אוסלו". לא רק כדי למצוא את האשמים ולהבטיח שיורחקו מכל עמדות שלטון והשפעה. גם כדי למנוע מאלה שיבואו בעקבותיהם מליפול קורבן לאותן שגיאות.


ד"ר מרטין שרמן, מרצה למדעי המדינה, אוניברסיטת תל-אביב