הקדושים

כשברוך גולדשטיין ביצע את הפשע המתועב של הריגת עשרות מוסלמים, על לא עוול בכפם, בעת תפילתם במסגד מערת המכפלה – רובם הגדול של יהודי ישראל כיסו את פניהם מבושה, לא האמינו שאחד מבני עמם, העם היהודי ש"נרצח וחזר ונרצח בתולדותיו", כלשונו של המשורר יצחק קצנלסון (שנספה בשואה) מסוגל למעשה טירוף כזה. התקשורת הישראלית כינתה את המעשה "טבח", וזו העולמית, בעקבותיה, אמרה: massacre. וכך הוא מכונה כל השנים, בארץ ובעולם, מאז ועד היום – "הטבח בחברון". וכשקומץ יהודים קנאים ביקשו לקדש את זכרו של האיש ואת קברו - והוציאו את הספר "ברוך הגבר" - קמה צעקה גדולה, ובצדק, עד כדי החרמת האנשים האלה, ההופכים משפט למספח, ותורת-אמת לתורת-שקר.
ברוך גולדשטיין היה – אם גם לא כך דווח ונרשם – ה"מתאבד" היהודי האחד והיחיד במלחמתנו עם הפלסטינים. מאז פרוץ "אינתיפאדת אל אקצה", מספר המתאבדים הפלסטינים בפועל מתקרב ל- 70, ומספרם בכוח מגיע בוודאי למאות, אם לא לאלפים. צעירים אלה הם כולם "שאהידים" בעיני עמם. הם במעלת קדושים וטהורים לא רק בהגיעם לגן העדן, אלא גם בעולם הזה. הם נושא להערצה ולפולחן לחיקוי ולקנאה. כלומר – ומשמעות זו חייבת להיחרת עמוק בתודעתנו – "קדושים", לפי מושגי העם הפלסטיני. הם אנשים היוצאים להרוג גברים ונשים וילדים, ללא הבחנה, ללא קשר להיותם לוחמים, בכל מקום, בכל שעה, רק מפני שהם יהודים ישראלים. ובתור שכאלה – הם נערצים. והרצח הזה של חפים מפשע הוא מצווה מתורת שולחיהם, אנשי הדת המוסלמית. במקום "קדושת האדם" באה "קדושת הדם".
האם אנחנו, קורבנותיהם בכוח, נותנים דין וחשבון לעצמנו על פשר הדבר? האם ההומניסטים המושבעים ואנשי המוסר בתוכנו חשים תיעוב כלפיהם וכלפי מעשיהם? בתקשורת העברית ישראלית לא יכונו הרציחות שלהם – ואפילו יעלה מספר ההורגים לעשרות – בשם "טבח", אלא תמיד "פיגוע". מונח סטרילי, המעמיד את פשעיהם במדרגה אחת עם תאונות למיניהן. ובעקבותינו גם התקשורת המערבית. לא תשמע בטלוויזיה האנגלית או הצרפתית או האמריקנית את שם התואר massacre בדיווח על "פיגועים" בדולפינריום בתל אביב, או בבית הקפה "מומנט" בירושלים. שם זה שמור – בהקשר הארץ ישראלי – גם היום, למעשה הפשע האחד בחברון. ומוקפדת, כמובן, ההשוואה בין "פיגועי התאבדות" אלה, המכוונים בכוונה תחילה להרוג חפים מפשע, לרבות ילדים, ובין התקפות הצבא הישראלי, שמטרתן למנוע את "הפיגועים" האלה, וצמודות להן אזהרות להימנע מפגיעה בחפים מפשע. מניין הרתיעה הקיימת אצלנו לקרוא לדברים בשמם? לקרוא לרצח רצח ולטבח טבח? האם משום שבתת התודעה של רבים מאתנו אפילו מעשיהם של הטובחים האלה זוכים להצדקה? האם משום שכיהודים בני יהודים מן הגולה, הם נוטים להצדיק את אויביהם? ואולי מנפי שהם סבורים כי בעצם… בעצם גם ב"פיגועים" בנתניה ובירושלים, בחדרה ובעפולה, אשמים המתנחלים, שהם עילית העילות לכל האסונות הבאים עלינו; ולא, בהחלט לא, שאיפתם המוצהרת של הפלסטינים לסלק אותנו מעל פני האדמה הקדושה הזאת.