לא קטן עליהם

כריס מורנה, האשה שהגתה את הטלנובלה "קטנטנות", יותר ממופתעת מההסיטריה וההערצה שסבבה את כוכביה עם ביקורם בארץ. "אני המומה. אני מודה שהילדים מצליחים בכל מקום שאליו הגעתי, כמו בארגנטינה, ברזיל, פראגוואי, אורוגוואי וצ'ילה, אבל לא תיארתי לעצמי שבקצה השני של העולם, עם שפה כה שונה מהספרדית, יתרחש דבר כזה".

יש לך הסבר לתופעה?

"זה תוצר מהלב, פשוט ככה. מהדקה הראשונה הטקסט, המוסיקה השירים יצאו מהשאיפות, התיסכולים והפחדים שלי וגם מהשמחות והמכאובים שלי. גם מילדות לא כל כך מאושרת. אולי רציתי ליצור ילדות אחרת, להשאיר להם מסר מאוד פרטי. חוץ מזה, יש מאחורי הרבה עבודה וצוות גדול שהולך איתי לכל הדרך".

מתי עלה הרעיון לטלנובלה עם ילדים דווקא?

"היתה לי תוכנית טלוויזיה מצליחה בשם 'שחק אותה איתי' והציעו לי לכתוב שירים לטלנובלה עם ילדים. אמרו שהפרויקט הוא עם ילדים יתומים, אז כתבתי שירים מיוחדים, שדיברו על הכאב של חוסר משפחה ועל השקרים שהגדולים מספרים. משם נכנסתי גם לכתיבת הטקסט וההפקה. אחרי חודש היתה סידרת טלוויזיה, אחרי שנה - הצגת תיאטרון, עברה עוד שנה והיו גם חוברת וספר, והשמיים הם הגבול".
מורנה היא לא רק המחברת של "קטנטנות", אלא הלב של כל העניין. כשהכוכבים שלה, פליפה קולומבו וקמילה בורדונובה, עומדים לצידה במשרד ההפקות של יאיר דורי, ממארגני הביקור, הם תופסים מחסה בין זרועותיה, כאילו זקוקים לחיבוק לאחר תלאות היום ועומס הביקורים. בצד עומדת אחותה של קמילה, קרולה. אחותך יכולה לנהל חיים נורמלים? אני שואל אותה. "יש לה חיים די מסובכים", מודה קרולה, "אבל היא מסתדרת די טוב. היא הולכת לבית ספר בבוקר ועובדת אחר הצהריים, אבל הכל בריצה. בבית אנחנו משתדלים שהכל יתנהל נורמלי, שיבואו חברים והיא תוכל ללכת אליהם".

איך קמילה הגיעה ל"קטנטנות"?

"מאז שהיא קטנה, היא אהבה לשיר ולהציג ואמא לקחה אותה למבחני ליהוק, עד שהגיע תור 'קטנטנות', בדיוק לפני חמש שנים. מייד כשהיא התקבלה, היא החלה לבלוט משום ששיחקה את עצמה. היא לא היתה צריכה להמציא דמות מיוחדת, הכל היה טבעי".

היא רואה את עצמה ככוכבת?

"בדיוק להפך. קשה לה מאוד עם הכוכבות הזאת, כי אין לה שמץ של גינונים והיא מאוד ביישנית. אין לה רגע להיות עם עצמה בשקט. היא יודעת שאין מנוס מההערצה, והיא מאוד אסירת תודה, כי בזכותה היא נמצאת איפה שהיא היום, אבל קשה לה. היא לא תמיד יכולה ללכת לרקוד ולבלות. אנחנו צריכים לקחת אותה, לשמור עליה, להחזיר אותה הביתה. חיים קצת מסובכים".
פליפה וקמילה מתקרבים מתפנים לראיון. ארבעה שומרי ראש מתירים לילדים להצטלם איתם ואנחנו מתחילים.

האם אתם עלולים להתבלבל בין המציאות לבין הדמויות שאתם מגלמים בסידרה?

קמילה: "בשום פנים באופן. למרות שהדמויות אינן כה שונות מאיתנו במציאות, והדברים שקרו להן קורים גם לנו לפעמים, אנחנו יודעים להבדיל. אנחנו בסך הכל מספרים סיפורים על דברים שקורים לילדים ומתבגרים בכל מקום. לכן מזדהים איתנו".

לא מזיק לכם להיות מפורסמים?

פליפה: "לא, כי המבוגרים שעושים את הסידרה, המשפחות והחברים הקרובים מגוננים עלינו מכל מי שעלול להזיק לנו ואולי יש לו אינטרס אחר. אבל בעיקר שומרת עלינו כריס מורנה. כולה לב ורגש אימהי. הצוות שאיתה דואג שיהיה לנו זמן לבית ספר, לשיעורים. בסופי שבוע יש לנו זמן להיפגש עם חברים. אנחנו לא כלואים".

והחברים, אמיתיים?

פליפה וקמילה יחד: "הקטע הזה קצת מסובך. אנחנו לא יודעים אם אנשים מתקרבים אלינו בגללנו או בגלל אינטרס. אבל עם הזמן אתה מבין למה".

איך רואים אתכם החברים, כדמויות בסידרה או כפי שאתם באמת?

קמילה: "אני חושבת שזה חלק מהחברות, כי אי אפשר להפריד בין מי שאני לבין העיסוק שלי. זה לא פשוט, אבל אפשרי. אני אדם חברותי והפירסום לא עלה לי לראש".
פליפה: "החברים מבית הספר או מהמועדון הם חברים אמיתיים שלא עושים עניין מהפירסום שלנו. הם למדו לחיות עם זה ולא להציק".

אתם יכולים לצאת לרחוב בלי שינדנדו לכם?

קמילה: "ממש לא. בלי שיתקרבו ויגידו משהו אי אפשר. גם המבוגרים ניגשים לבקש משהו בשביל הבן או האחיין. זה בלתי נמנע וצריך לדעת לחיות עם זה. לכן אני לא יוצאת הרבה".

תמיד רציתם להיות שחקנים?

פליפה: "ההורים שלי שחקנים ורציתי ללכת בעקבותיהם. העולם הזה מושך אותי. אפשר להגיד שנולדתי על הבמה".
קמילה: "אחותי החלה לשחק בתוכנית בטלוויזיה כשהייתי בת 3. גם אני הצטרפתי וכשאמי שמה לב שזה מוצא חן בעיני, היא התחילה לקחת אותי למבחנים בתיאטרון ובטלוויזיה".

אתם מודעים לאהבה של ילדי ישראל אליכם?

קמילה: "לא ידענו עד כמה אנחנו ידועים פה. קשה לתפוס את זה עד שלא רואים במו עינינו. זה מדהים ומוזר. אנשים מבוגרים מטריחים עצמם להגיע, להביא את ילדיהם ולהושיט לנו פרח או מכתב. אין לך מושג עד כמה אנחנו אסירי תודה".
פליפה: "אני חושב שלא אשכח לעולם את הביקור בישראל. כל כך הרבה בנות חמודות ויפות הביאו לי מתנות כאלה מקסימות. אין לי מילים להביע את הערכתי לכולם. כבר הייתי בכמה מדינות בדרום אמריקה, אבל כאן זה משהו מיוחד מכל הבחינות. אני יודע שעוברים עליכם ימים קשים, ואם תרמתי מעט ליצור אווירה אחרת, אני בזה רואה תגמול יפה".
כמעט חצות. אנחנו נפרדים והכוכבים שלנו יוצאים למסעדה. מבחוץ נדבקים לזגוגיות, כמו פרפרים, עשרות ילדים. עם מתנה ביד ואבא או אמא מאחור, לא פחות נרגשים. ישראל ו"קטנטנות", מציאות הזויה מכל הבחינות.