עוד מכתב שלא נשלח לאהבת חיי

אהבת חיי. אני כותבת פה כי אין לי את האומץ לומר לך את האמת. אז אני מדמה שהמסך הוא פניך היפות. שעיניך נעוצות בי. שאתה מאזין לרחשי ליבי.
אהבת חיי.
אתה יודע לאיזה מסקנה הגעתי לאחרונה? שאתה אהבת חיי. כן, כן. שאני אוהבת אותך בכל ליבי. שאני לא מרגישה ולא ארגיש עם אף אחד כפי שאני מרגישה איתך. שנועדנו זה לזו. איך אתה מאיר את החדר כשאתה נכנס אליו. ואיך אני מקבלת מטען של אנרגיות רק כי אתה בסביבה. ואיך נהיה לי חם בלב להסתכל לך בעיני התינוק הכחולות שלך במבטים שאומרים אלף מילים. ילד יפה שלי. אין כמוך.
ואז אני נזכרת. אתה לא שלי. היינו פעם זוג. ואיך הדברים פוספסו ביננו. לא רצית מספיק, ואולי גם אני. לא ממשנו כלום מהפוטנציאל הטמון בנו. לא יכולתי אז להגיד לך שאני אוהבת. לא הרגשתי. ואיך יכולתי? איך יכולתי לאהוב אותך כשתסכלת אותי כל כך, כשלא השקעת בקשר באמת את נשמתך. ואיך הפכנו אחרי פרידתנו להיות חברים טובים. כל כך טובים. אתה החבר הכי טוב שלי. רק איתך אני רוצה לשתף בדברים הטובים ובדברים הרעים. רק אתה מבין באמת, מקשיב באמת, יודע להגיד את הדברים הנכונים. חכם כל כך. רק איתך אני מאושרת באמת. לו היית יודע מה אני מרגישה אליך כיום ואיך עכשיו, אחרי שכל כך הרבה זמן חלף ואנחנו "רק ידידים", רק עכשיו אני פתאום אוהבת אותך. אוהבת באמת. ואתה? מה אתה מרגיש? מתקשר כל הזמן. מחפש את קרבתי. אבל נשאר ידיד. רק ידיד. ואני רוצה כל כך לאהוב אותך, ולהעניק את כל מה שלא הענקתי בעבר. אבל האם תרצה זאת?
אתמול יצאתי עם מישהו. עוד דייט בנסיון להמשיך הלאה. הסתכלתי עליו וחשבתי עליך. והגעגוע פילח את ליבי בעוצמה כל כך גדולה. אני רוצה אותך ורק אותך. איך אני יכולה ליצור קשר עם מישהו כשאתה מסתובב לי ככה בלב ובראש ובקרביים. אהובי. לו היית יודע קצת ממה שאני מרגישה. רק קצת. אולי הדברים יכולים היו להיות אחרת. האם נהיה פעם ביחד? נועדנו זה לזו. אתה המכסה שלי, אתה כל כך כל כך שלי. אהובי.