הסימטריה הלא-קדושה

בכל שעה, ביום או בלילה, בכל מקום, מצד זה של הקו הירוק ומצדו האחר, במסעדה, ברחוב, בבית הספר, באוטובוס, במכונית – אני, אתה, הוא, עלולים להירצח על-ידי מחבל מתאבד או מחבל מתנקש, בגלל סיבה אחת ויחידה: היותנו יהודים ישראלים. לפני סגר, אחרי סגר, לפני מצור על ערפאת, אחרי הסרת המצור מעליו, לפני מו"מ על הסכם, אחרי מו"מ על הסכם, לפני הפסקת אש, אחרי הפסקת אש – אנחנו מטרות לפיגועים חבלניים, כלומר לרציחות.
מטעני החבלה, הפצצות, כדורי הרובה או כדורי האקדח, מכוונים אלינו – כיהודים. כמו שהיה בימים ההם, באוקראינה, בפולין, בגרמניה, ברומניה. בעצם, כמו שהיה גם פה, בארץ, לפני ה"כיבוש" – שנכפה עלינו במלחמת מגן - ואחריו, זה יותר ממאה שנה. במסגדים מטיפים השייח'ים להרוג את היהודים, שאינם ראויים לחיות, ואת הציונים, שהם נטע זר בארץ הזאת, כמו הצלבנים בשעתם. ג'יבריל רג'וב, האחראי על הביטחון המסכל בגדה, מכריז כי "גדודי חללי אל אקצה" – שמהם יצאו המתאבדים שרצחו עשרות רבות של גברים, נשים וילדים – הם "התופעה האצילה ביותר בהיסטוריה של פתח".
כן, אבל תראה מה אנחנו עושים להם? טוענת כלפי "אשת רוח" שוחרת צדק אבסולוטי. וכמוה רוטנים עוד רבים מסביבי: והבתים שאנחנו מפוצצים להם? וההתעללות במחסומים? וההסגרים? וההפצצות מן האוויר? ומאות הקורבנות שהפלנו מהם? כלומר, מידה כנגד מידה. ואין הבדל בין זדון לשגגה, בין תקיפה להגנה, בין מי שיוצא לרצוח לבין מי שיוצא לבער את קני הרוצחים. בין אל-קאעידה לבין "המלחמה נגד טרור" האמריקנית. סימטריה גמורה.
מלחמתנו בטרור, יעילה או בלתי יעילה, מצטלמת רע מאוד בטלוויזיה, הרבה יותר מזוויעה ומקוממת מאשר איזה "פיגוע" במסעדה או באוטובוס. ולכן בני אירופה ההומניסטים והנאורים לא רק "מתנגדים למדיניות" של ישראל. הם עכשיו ממש שונאים אותנו. אבל מה היו אומרים, למשל, האנגלים, אבירי הצדק, אילו הייתה להם טלוויזיה בימי מלחמת העולם השנייה, וכתב שלה, המוצב בגרמניה, היה מצלם יומיום את הסבל הנורא של תושבי המבורג או פרנקפורט, תחת הפצצות חיל האוויר הבריטי? מצלם את התינוקות הנהרגים, את האמהות הבוכות, את אלפי הפצועים הזועקים. האם היו אומרים כמו רבים מ"אנשי הרוח" אצלנו: מה נורא הדבר שאנו מעוללים להם, עלינו להפסיק מיד ו"לחזור לעצמנו"? אילו קמו גדודי סרבנים שהיו מטיפים לעריקה מן הצבא הבריטי המעולל זוועות כאלה, מה היה עולה אז בסופה של המלחמה ההיא בנאצים?
ועוד סימטריה. בימים אלה התפרסם – לאחר 35 שנה, לאחר 100 שנה – כרוז ראשון של "אנשי רוח" פלסטינים (כגון: חנאן עשראווי, יאסר עבד רבו, חסין ברגותי, פייסל חוראני) ל"אנשי הרוח" הישראלים. יש בו קריאה לסיום הכיבוש ולסיום מעגל האלימות ("החרב לעולם לא תהיה תחליף למאזני הצדק", וכו', ודרך אגב, התקפה על ממשלת ישראל, שבמלחמה האכזרית נגד הפלסטינים, "עושה שימוש במעשי רצח כדי לנשלם מזכותם לחופש, כבוד, ועצמאות". אף מלה של גנאי למעשי רצח של מתאבדים וסתם מחבלים . 38 סופרים מ"קואליציית השלום הישראלית" – מיהרו, כמוצאי שלל רב, להשיב לפנייה הנרגשת הזאת. וגם כאן הסימטריה חוגגת: אתם בעד סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית, וגם אנו כך: אתם לא מזכירים את הטרור, וגם אנו לא אומרים עליו דבר.
אבל כל זה אינו חדש. במרוצת השנים היו פגישות בין סופרים פלסטינים ובין סופרים ישראלים (בכמה מהן השתתפתי גם אני), והן התנהלו תמיד כך: הפלסטינים מאשימים את ישראל בדיכוי, בעריצות, בפשעים נגד האנושות, והישראלים משיבים – כמה אתם צודקים! אשמנו, בגדנו, גזלנו, חמסנו!
"נביאים בבלי כבוד", כפי שכינה פרדריק גרינפלד את אנשי הרוח היהודים בגרמניה שלפני היטלר, שהשתדלו מאוד להיות "גרמנים יותר מהגרמנים", וסופם שהגורל היהודי צחק צחוק מר על מאמצי ההתכחשות הנואשים שלהם.