אין דרך אחרת

"המשבר בשמאל" של בן עמי, "מות תהליך השלום" של בן אליעזר, ויבבות ה"אולי טעינו" שנשמעות בקרב אנשי שמאל, או ה"ירקו לנו בפנים" – כל אלה מבוססים על איזו תפישה רגשנית של תהליך השלום. תהליך השלום, כדאי לזכור, הוא לא סיפור התאהבותנו בערפאת, או התאהבותם של הפלסטינים בנו. כדאי להסתכל עליו לא מנקודת המבט של טקסים על הדשא של הבית הלבן אלא מתוך נקודת מבט של המציאות ממש. ואז עדיף אולי שנקרא לו, מן הצד הפלסטיני - "תהליך הקמת המדינה", או, מן הצד הישראלי - "תהליך ההיפטרות מחלום הכיבוש". מנקודת המבט הזאת, התהליך הזה עדיין רחוק מאד מלהיגמר, ובשבועיים האחרונים הוא פנה פניה איומה לנתיב של דם ואש. זה נכון. אבל נתוני היסוד לא השתנו: עדיין, שתי תנועות לאומיות, הישראלית והפלסטינית, תקועות על אותה חתיכת אדמה, ועדיין שום פתרון שלא ייתן מדינה לכל אחת מהן לא יביא לסיום הסכסוך. הכיבוש לא נעשה יותר אפשרי, המדינה הפלסטינית לא נעשתה פחות בלתי נמנעת. כל אלה שלוקים בהתקף ה"אולי-טעינו-כשהאמנו-לערפאת" ואולי הימין צדק וכו' וכו', כדאי שיעצרו וישאלו את עצמם מה בדיוק היו האלטרנטיבות. או האם צמחו פתאום אלטרנטיבות חדשות, עכשיו, כשעושה רושם שהפלסטינים רוצים להגיע למדינה במלחמת עצמאות ולא במשא ומתן.
"תהליך הקמת המדינה" שלנו, גם הוא עמד פעם על צומת כזה: היו כאלה שרצו אותו בתור "תהליך שלום" מתוך הסכמה עם הבריטים, והיו כאלה שרצו אותו בתור מלחמה נגדם. הסיכויים שלנו לנצח את הבריטים היו בערך כמו הסיכויים של ערפאת עכשיו לנצח אותנו. והסיכויים של הבריטים להישאר כאן הם כמו שלנו להישאר בשטחים.
כל עוד יורים והורגים אי אפשר יהיה להגיע להסכם, זה נכון. אבל בטווח היותר ארוך גם אנחנו וגם הם יכולים או להפסיק לירות ולחלק את הארץ, או להמשיך לירות עד שנתיש את עצמנו במחיר נהר של דם ואז לחלק את הארץ. כך או אחרת, סופנו להסתלק מהשטחים, כמו שסופם של הבריטים היה להסתלק מפלסטינה. ואם תהליך השלום זה הנתיב לחלוקת הארץ, אזי מה שההתפרצות הזאת מעידה עליו הוא לא שהתהליך היה מוטעה, אלא להיפך, כמה הוא דחוף. היא מעידה על העוצמה האדירה של הלאומיות בשני הצדדים. הלאומנות של החמאס או של המתנחלים, החלום של הקיצונים בשני הצדדים לחסל את הצד השני, הוא בדיוק כשמו: חלום. ואם הצד החזק, אנחנו, לא הצליח לממש את ההזיה הלאומנית הזאת, הצד החלש, הם, בודאי שלא יוכל.
כדאי אולי לזכור, בשעה הקשה הזאת, כשלכולם יש דם בעיניים, שהאינתיפאדה הובילה אותנו לאוסלו. שעוצמת הרגש הלאומי-הפלסטיני הפכה את הכיבוש לבלתי אפשרי. גל האלימות בסיבוב הזה מצביע בדיוק על אותו כיוון: הסכם חלוקה. שתי מדינות לשני עמים. מי שחושב לרגע שיש איזו דרך אחרת - בין אם זה ערפאת ובין עם זה שרון - טעה קודם וטועה גם עכשיו.

גדי טאוב, סופר