היה שלום שניצל

נו, מה אני אעשה עכשיו?
איך בדיוק אני אמור לאכול עוד פעם שניצל בחיים שלי? שלא לדבר על להכין בעצמי עוף בגריל?
עכשיו, בכל פעם שארצה לטעום איזו שהיא מנה מבעל הכנף הנפוץ הזה - התרנגולת, ירחפו להן מול עיני פניהן של ג'ינג'ר - תרנגולת הפלסטלינה הפמיניסטית, חברתה באבז - הקרקרנית הסתומה בעלת לב הזהב, מק - הפרגיה הממציאה, וכל שאר חברותיהן ללול של ניק פארק.
ניק פארק הוא אנימטור בריטי עטור פרסים והלול שלו נראה יותר כמו מחנה ריכוז מאשר כמו לול. ואולי כך נראה לול? כאילו שאתם לא יודעים! כן, לא קל יהיה לאכול עוד פעם שניצל.

תחליטי, הטלה או בישול!

"מרד התרנגולים" (אם כבר אז תרנגולות) הוא השם העברי שניתן לסרט החדש שעלה על המסכים בסוף השבוע - Chicken Run, מבית היוצר של ממציאיהם של "וואלס וגרומיט" בהם יכולתם לצפות בשבוע שעבר ב-BBC Prime. שלוש שנים נדרשו לניק פארק כדי להוציא מתחת ידיו את סרט האנימציה הזה וכשצופים בתוצאה זה נשמע כמו מעט מאוד זמן בשביל סרט שאורכו 84 דקות והוא מצולם Frame by Frame.
די ברור היה לי שאצחק הרבה, אבל לאקשן מטורף כזה לא ממש ציפיתי. מרד התרנגולות (ותרשו לי לקרוא להן תרנגולות מכאן והלאה כי זה מה שהן) הוא סרט פעולה לא פחות טוב מאינדיאנה ג'ונס, מלא בהמצאות מטורפות של מכונות מוזרות שכנראה חביבות מאד על מיסטר פארק, במרדפים מסמרי שיער, וגם מקומם של מוסר ההשכל והרומנטיקה לא נעדר.
סיפור העלילה, בקצרה, הוא על לול של תרנגולות מטילות בכפר אנגלי, שבו כל מי שאינה עומדת במכסת ההטלה הקבועה, עולה על שולחן ארוחת הערב של מר וגברת טילדי החוואים. תרנגולת לוחמנית בשם ג'ינג'ר, שלי יחימוביץ של ענף הלול הבריטי, מנסה פעם אחר פעם לברוח, ללא הצלחה יתרה. לעזרתה נחלץ רוקי רודס - תרנגול קרקס אמריקני עם קול של מל גיבסון, המתעופף בטעות אל תוך החווה ומתחייב ללמד את ג'ינג'ר וחברותיה כיצד לעוף החוצה אל החופש בתמורה לאי הסגרתו בחזרה לקרקס. העלילה מסתבכת ומתפתלת והיא רצופה כאמור בקטעי פעולה מרהיבים. את השאר תיראו כבר בעצמכם. ולא לדאוג, הסוף טוב.

משהו לרעבים

אבל מה יהיה עכשיו איתי? אין לי ספק שלמשימת סקירת הסרטים הראשונה שלי נבחר סרט זה לא במקרה. מה בדיוק חשבתם לכם שם במערכת, להפוך אותי לצמחוני? ואיך אני אמור להמשיך ולכתוב את טור האוכל שלי כאן? רק עם צנוניות וברוקולי?
ביציאה החוצה מהקולנוע התקיים דיון קצר לאן נלך לאכול. שאבי והאנטרקוטים המצוינים שלו היו האופציה שנפסלה כמובן על הסף. החלטנו ללכת על גדי והקלמארי המטוגנים שלו. מזל שלא הלכנו ליומית באמצע השבוע. אז היינו נאלצים להתמודד עם ריחות העוף בגריל המיתולוגי של איציק ממול. לו אני איציק , הייתי תובע את קולנוע פאר על ניסיון לפגוע במטה לחמי. בדרך עוד הספקנו לשמוע סיפור מזעזע מפיו של ויקטור מנהל הקולנוע על איך ולמה הפסיק הוא לאכול עוף, אבל אני ממש לא רוצה להסתכן כאן בתביעה ייצוגית של מועצת הלול ולחזור על הסיפור הזה.
מר ניק פארק היקר, אני פונה אליך בקריאה נרגשת, אמנם גרמת לי לצחוק קצת בשבוע הנורא הזה עם הפלסטלינות שלך, וגרומיט הכלב-קורא-עיתון ממש מזכיר את הרפו הכלב-גונב-צעצועים שלי, אבל אנא ממך, לפחות בשנים הקרובות, אל תעשה סרט על החיים המסתוריים והאומללים של החסילונים והדיונונים או על חוות גידול סלמונים בים הצפוני. תשאיר לי משהו לאכול ולכתוב עליו במצפון נקי. אתה אולי תקבל עוד אוסקר אבל אני אשאר מובטל ורעב.

מזל שזה לוקח לך שלוש שנים כל פעם…