נוסטלגיה שימושית

דבריה של יפה ירקוני לכתבת גלי צה"ל מיכל גולד עוררו סערונת בביצה. לא בכל יום (אלא רק פעם בשבועיים) פותחת כלת פרס ישראל פה גדול על המדינה. כל הכבוד לסרבנים, וחבל שאנחנו לא סן רמו ומונאקו ואת הנכדים היא תשלח לחוץ לארץ. וגם הוסיפה ואמרה הגברת מאחוזת ראשונים, שהתמונות מרמאללה הזכירו לה את השואה. רבותיי, ההיסטוריה חוזרת.
משקלה הסגולי של סבתא יפה הוא כמשקל פיג'אן ריק. אבל מה שהפך אותה לבעלת משמעות זו ההצטרפות, ערב יום העצמאות, לגל עונתי של נוסטלגיה מפא"יניקית השוטף את המדינה. לא מדובר בגעגוע גרידא לימי התום של פעם אלא בנוסטלגיה שימושית מאוד, הדשה ויוצרת עבר מדומה כדי למתוח ביקורת על ההווה האמיתי. כאשר בראש המדינה ניצב איש ימין, אנחנו מותקפים בגלי גלים של זכרונות מימים עברו. או אז יוצאים מחוריהם אדוני הארץ, האמיתיים בעיני עצמם, ופוצחים בקינה ארוכה שכותרתה "כמה היינו נפלאים אז". המשכה הצפוי עד זרא הוא "כשהיה למדינה גבול פיזי, היו לנו גם גבולות אחרים", ואיפה הם הימים ההם עם הקוקו והסרפן, ויפה שעה אחת קודם.
הקבוצה הזו, של ישראל הוותיקה, על נספחיה וזמרי החצר שלה, מתגעגעת למה שהיה פעם לא בגלל שהיה טוב למדינה, אלא בגלל שהיה טוב להם. הם שלטו כאן ללא מצרים, הם היו היחידים שקולם נשמע, שאת שיריהם ניגנו, הם היו היחידים שליטפו ופינקו את מקורביהם, ולכל השאר הם זרקו כמה עצמות. הדוסים היו בבתי הכנסת ובמשרד הדתות, הספרדים היו במעברה ואל תפריעו להם לעבוד. לא על המדינה הם כועסים, אלא על ההגמוניה האבודה שלהם.
רק בשנות השבעים התחיל הכוח האחר להשמיע קול ולקחת את חלקו. רק כשהריקבון של השלטון ההוא הביא לאסון למלחמת יום כיפור, ורק כאשר השחיתות של אנשים השולטים לבדם שנות דור עלתה וצפה – הגיע המהפך המיוחל של 77' והציל אותנו מהם. סוף סוף גם הרוב יכול היה לגשת לטעום ממה שמדינה יכולה לתת.
על זה מצעד בני התפנוקים לא יכול לסלוח. אף שהימין מעורב בשלטון כבר חצי יובל, בקרב חוגי הוותיקים ויורשיהם עדיין מזועזעים: שדתיים יובילו את ההתיישבות? שימניים ינהלו את המדינה? שהדוסים יתקדמו בצבא? הרי כל הדברים הללו הם נחלת אבותינו ולא עניין לחדשים שמקרוב באו. מיצחק בן אהרון ועד יפה ירקוני ואסף אמדורסקי זו אותה המנגינה.
אין זה מקרה שבשמאל תמיד נרתעים משותפות בשלטון יותר מאשר בימין. כמו הבדיחה על ההוא שנפל מקורס טיס וביקש להצטרף דווקא ליחידת נ"מ. למה תרצה דווקא לשם? "אם אני לא טס - אף אחד לא יטוס". רבים מהם מתגעגעים לתקופת שלטונו השניה של רבין, משום שהם היו סוף סוף שוב לבדם, בלי אחדות שמחדות. הקשוחים שבחבורה אפילו לא מסוגלים לשמוע שאלו היו שנים נוראות, שתוצאותיהן מתנפצות למולנו יום יום. על פניהם ועל פני תועמלניהם בתקשורת נסוך מבט מצועף, הנזכר בערגה במשהו שמעולם לא היה פה.
אין זה מקרה שדבריה של יפה ירקוני דומים כל כך לדבריהם של לאה רבין ב 96' ולדבריו של שייקה לוי מהגשש. טקסטים כמעט זהים. סלבריטאים ואנשי שם מבטאים הלך מחשבה של מחנה שלם, הסבור כי אם המדינה לא מתנהלת לפי רצונו - צריך לארוז את המזוודות או לפחות לגדף את הסביבה. הגעגוע לעבר הוא לעתים קרובות המסווה לחוסר הרצון של אדוני הארץ לראות כי המדינה שייכת גם לאחרים. הנוסטלגיה המזוייפת היא מפלטו של השמאלן.

על-תנאי-לנד

שניים מנכדיה של יפה ירקוני, כך פורסם, כבר חיים בחוץ לארץ. רבים מהוריהם וסביהם של יורדים בוחרים להאשים את המדינה ואת "המצב" בירידה הזו ולא את עצמם. הצאצאים שלהם נפלאים ומוצלחים ורק המדינה אשמה שהם יושבים בגולה הדוויה.
מעניין שגם בשנים השחורות של שלטון רבין ופרס וגם בעת עקירת היישובים בסיני ב 82', מעולם לא נשמעו בקרב בעלי דעה מובילים בימין קריאות לירידה מהארץ. אפילו הדיבורים על סרבנות מצפון לא הגיעו לידי מעשה, אלא נשארו בתחום הרטוריקה. שלא לדבר על כך שבקרב בני משפחותיהם של אישי ציבור דתיים מספרם של היורדים הוא שולי ביותר. כי בימין ובימין הדתי לא מתייחסים למדינת ישראל כאל אופציה, אלא כאל הכרח. ישראל אינה על-תנאי-לנד. גם כשראשי ממשלה מהשמאל איימו להחריב יישובים בשם "השלום" ולעקור מבתיהם רבבות, לא נשמעו דיבורים על כך שצריך לקום וללכת מפה. אם איש ימין ידבר בפומבי בעד ירידה מהארץ יסתכלו עליו כעל תמהוני. בשמאל לעומת זאת, הוא יהפוך מיד לאיש רוח אמיץ.