העיתונאית האיטלקיה פלאצ'י: תומכת בישראל

העיתונאית האיטלקייה, אוריאנה פלאצ'י, הנחשבת לאחת המראיינות הפוליטיות החשובות ביותר באירופה, פרסמה באחרונה במגזין האיטלקי "Panorama" עמוד דעות בו היא מביעה את תמיכתה בישראל לצד גינוי חריף להתנהלותה של הרשות הפלסטינית והעומד בראשה.
הכתבה עוררה גלים אולי בעיקר בזכות העובדה שפלאצ'י, כיום בת 71, נודעה בתחילת הקריירה שלה כתומכת נלהבת במאבק הפלסטיני. בשנות השישים סיקרה פלאצ'י את מלחמת וייטנאם, כתבה על ההפיכה הצבאית בתקופת הקולונלים ביוון וכאמור סיקרה את המזרח התיכון, כל זאת באופן הכתיבה הייחודי לה שזכה לביקורת נוקבת מחד והערכה אינסופית של קוראים וקולגות למרוטת או אולי בגלל סירובה להישאר אובייקטיבית. פלאצ'י נחשבה לאחת הנשים החזקות בתקשורת העולמית ועד היום ראיונות שעשתה עם מנהיגי העולם, ביניהם יאסר ערפאת, גולדה מאיר, מועמר קדאפי, הנרי קיסינג'ר והמלך חוסיין, נלמדים בבתי-ספר לעיתונות ברחבי העולם.
"אני מוצאת את זה מביש שבאיטליה ישנן צעדות תמיכה בהן צועדים אנשים לבושים בתחפושות של מתאבדים, שמקיאים גידופים מרושעים על ישראל, מנפנפים בתמונות של מנהיגים ישראליים שעל מצחם טבוע צלב קרס ומעוררים באנשים רגשות שנאה כלפי יהודים", כותבת פלאצ'י במאמר שכותרתו: "אוריאנה פלאצ'י על אנטישמיות". "אנשים אלה", ממשיכה פלאצ'י, "היו מוכנים למכור את אמותיהם בשביל הזכות לראות יהודים שוב במחנות ההשמדה, בחדרי הגאז, בתנורים של דכאו, מטהאוזן, בוכנוואלד וברגן בלזן".
פלאצ'י מעבירה ביקורת גם על הלך הרוחות ברחוב הצרפתי באומרה: "אני מוצאת את זה מביש שבצרפת, צרפת של החופש-השוויון-האחווה, שורפים בתי-כנסת, משליטים טרור על יהודים ומחללים את בתי הקברות שלהם. אני מוצאת את זה מביש שהנוער בהולנד, בגרמניה ובדנמרק, מתהדרים בכאפייה, ממש כפי שהנוער של מוסוליני נהג להתהדר באלות ובתג הפאשיסטי. אני מוצאת את זה מביש שכמעט בכל האוניברסיטאות באירופה, סטודנטים פלסטינים נותנים חסות ומזינים את האנטישמיות. שבשבדיה שקלה וועדת פרס הנובל לשלום, בקשה לבטל את הפרס שהוענק לשמעון פרס בשנת 1994.

אצבע מאשימה נגד העיתונות, הכנסייה הקתולית והשמאל האירופאי

"אני מוצאת את זה מביש שתחנות טלוויזיה איטלקיות תורמות לתחייתה של האנטישמיות, מבכות רק את מותם של פלסטינים ומורידה בערכו של המוות בצד הישראלי, מחליקות על פניהם כמתוך כורח. אני מוצאת את זה מביש שבתכניות האקטואליה הם מארחים אחרת את הנבלים עם הטורבנים או הכאפיות, שרק אתמול שרו המנון לטבח בניו-יורק והיום שרים המנון לטבח בירושלים, חיפה, נתניה ותל-אביב.
"אני מוצאת את זה מביש שהעיתונות, עושה אותו הדבר, ומתוך כעס על כך שטנקים ישראלים מקיפים את כנסיית המולד בבית לחם, שוכחים לכעוס על כך שבאותה הכנסייה, 200 טרוריסטים פלסטינים, חמושים כהלכה עם מכונות יריה, כלי נפץ (ביניהם מנהיגים של החמאס וגדודי אל-אקצה), אינם אורחים בלתי ברוכים של הנזירים (שמקבלים בקבוקי מים מינרלים וכדי דבש מהחיילים בטנקים הללו).
"אני מוצאת את זה מביש שבעת מניין ההרוגים בצד הישראלי מאז תחילת האינתיפאדה השנייה (412 בעת כתיבת המאמר – מ.י), עיתון ידוע שם מצא את זה ראוי לציון באותיות גדולות, שיותר ישראלים נהרגו בתאונות דרכים במהלך אותה התקופה (600 במספר).
"אני מוצאת את זה מביש שבעיתון "Roman Observer", העיתון של האפיפיור, האפיפיור שרק לא מזמן השאיר בכותל המערבי מכתב התנצלות בפני היהודים שהושמדו במיליוניהם על-ידי נוצרים. על-ידי אירופאים. אני מוצאת את זה מביש שהעיתון הזה אינו מאפשר לניצולי העם הזה (ניצולים שעל זרועותיהם עדיין מוטבעים כתובות קעקע) את הזכות להגיב, להגן על עצמם, לא להיכחד בשנית. אני מוצאת את זה מביש שבשמו של ישו הצלוב (יהודי שבלעדיו כל אלה היו מוצאים את עצמם מובטלים), הכמרים של מרכזנו הרוחניים מפלרטטים עם רוצחיהם של אלה בירושלים שאינם יכולים ללכת לאכול פיצה או לקנות ביצים מבלי שהם מפוצצים. אני מוצאת את זה מביש שהם ניצבים לצדם של אותם אלה התומכים בטרור, שהורגים אותנו על מטוסים, בשדות תעופה, באולימפיאדה, ושכיום מהנים את עצמם על-ידי הריגת עיתונאים מערביים באמצעות יריה בהם, בחטיפתם, בשיסוף גרונם, בעריפת ראשיהם". בחלק האחרון של המשפט, מתייחסת פלאצ'י לחטיפתו והוצאתו להורג של העיתונאי דניאל פרל שנחטף ונרצח בפקיסטן.
"אני מוצאת את זה מביש שכמעט כל השמאל האיטלקי שכח את רתומתם של היהודים למאבק נגד הפאשיזם (…). אני מוצאת את זה מביש שבחלקו באשמת השמאל, יהודים בערים איטלקיות, שוב פוחדים ובערים צרפתיות, הולנדיות, דניות וגרמניות, זה אותו הדבר. אני מוצאת את זה מביש שיהודים רועדים מפני המפגינים המחופשים למתאבדים ממש כשם שהם רעדו בליל הבדולח, הלילה בו היטלר שחרר לחופשי את ציד היהודים. אני מוצאת את זה מביש שבציות טיפשי, מרושע, בלתי ישר ועל מזבח הפוליטיקלי קורקט, אותם אופורטוניסטים, או אולי נכון יותר הפרזיטים, מנצלים את המילה 'שלום' שכיום שחוקה יותר מהמילים אהבה ואנושיות(…)".

ערפאת במקום טוב בין פינושה למוסוליני

את יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, מגדירה פלאצ'י: "האיש הלא קיים הזה, שהודות לכסף של משפחת המלוכה הסעודית, מגלם את דמותו של מוסוליני ובמגלומניות שלו, מאמין שייכנס לספרי ההיסטוריה כג'ורג' וושינגטון של פלסטין". זו לא הפעם הראשונה שפלאצ'י מבקרת את ערפאת. המפגש הראשוני שלה עם היו"ר היה בתקופה בה חי בגלות בטוניס, כבר אז היא ציירה אותו כעילג, מעורר בוז, שמנסה להסתיר באופן נואש את נטיותיו ההומוסקסואליות. "בעבר סיכמתי את הראיון איתו", כותבת פלאצ'י, "בכך שכתבתי בהשוואה אליו, קדאפי נשמע כמו לאונרדו דה וינצ'י".
היא מוסיפה וכותבת במאמר: "הלוחם לכאורה הזה, מסתובב תדיר במדים כמו פינושה ומעולם לא לבש בגדים אזרחיים ולמרות זאת מעולם לא השתתף בקרב. מלחמה היא דבר אליה הוא שולח, תמיד שלח, אנשים אחרים לבצע עבורו. את אותם נשמות מסכנות שמאמינות בו. הבלתי כשיר הנפוח הזה, שמגלם את תפקיד ראש המדינה, גרם לקריסת השיחות בקאמפ דויד", מאשימה פלאצ'י את ערפאת ומתארת אותו כ"טרוריסט נצחי שכל מה שהוא יודע זה להיות טרוריסט", כשקרן כרוני ש"כל חמש דקות סותר את עצמו וישקר גם כשישאל מה השעה".
בזמן הראיון הראשון שערכה פלאצ'י עם ערפאת בשנות השבעים היא מספרת שמנהיג אש"ף דאז היה אחראי על אימונם של הטרוריסטים של קבוצת באאדר-מיינהוף וביניהם ילדים בגיל 10. "ילדים מסכנים, כיום הוא מאמן אותם להיות מחבלים מתאבדים. האדם ההפכפך הזה שמשאיר את אשתו בפאריז, מוערצת ומטופלת כמו מלכה ומותיר את עמו בחרא. הוא מוציא אותם מהחרא רק על-מנת לשלוח אותם למות, להרוג ולמות. כמו הנערות בנות ה-18 שעל-מנת לזכות לשיויון מול הגברים לובשות על עצמן מטעני נפץ. אך עם זאת איטלקים רבים אוהבים אותו. כן. ממש כפי שהם אהבו את מוסוליני. והרבה אירופאים אחרים עושים בדיוק אותו הדבר.
"אני מוצאת את זה מביש ובמקביל רואה את עליית הפאשיזם, הנאציזם החדש, שהרבה יותר שטני ומעורר בחילה מכיוון שהוא נבנה על-ידי אותם שמציגים עצמם כמבקשי טובה, כמתקדמים, כקומוניסטים, פציפיסטים, קתולים, או נוצרים. אני רואה את זה, כן, ואני אומרת את הדבר הבא – מעולם לא הייתי עדינה עם דמותו הטראגית והשייקספירית של שרון (אותו ראיינה בשנת 1982 לאחר פרוץ מלחמת לבנון – מ.י). לעתים קרובות היו לי חילוקי דעות עם הישראלים, המכוערים שביניהם, ובעבר הגנתי על הפלסטינים. אולי יותר מכפי שהם ראויים לכך. אולם אני עומדת לצדה של ישראל, אני לצדם של היהודים. אני עומדת ממש כפי שעמדתי כילדה קטנה בשעה שנלחמתי איתם. אני מגנה על זכותם לקיום, להגן על עצמם, לא לתת לעצמם להיכחד בשנית. נגעלת מול האנטישמיות בקרב רבים מהאיטלקים, רבים מהאירופאים, אני מתביישת בבושה הזו שמביישת את מולדתי ואת אירופה. אין זה איחוד מדינות, אלא הבור שכרה פונטיוס פילטוס (הנציב הרומאי שגזר את דינו של ישו – מ.י) וגם עם כל יושבי כוכב הלכת הזה יחשבו אחרת, זוהי דעתי".