מצטער, עסוק עם שלמה ארצי

לקומה, הכלבה הכי שחורה במזרח התיכון, שלום. חזרתי מהגלות - טוב, לא בדיוק גלות, הייתי בבייג'ין. המוזיקה הסינית, כמה משמח, יותר גרועה מזו שלנו. ראיתי הופעות של להקות סיניות והתגעגעתי לאביב גפן. באמת, תארו לכם מועדון סיני דחוס (בעיקר בסטודנטים גרמנים ) ולהקה סינית שמנגנת מצוין ונראית כמו שאוונגרד צריך להראות: מרוט, מגולח למחצה (הראש), מעשן סיגריות בשרשרת, עושה מישמש מרהיב בין פסיכדליה לג'ון זורן עם הסקסופון הכי צרחני וחורק בעולם - אבל, וכאן המוקש, שרה בסינית שירי אהבה. "אמא ,אני בן עשרים וארבע ועדיין בתול", כך תירגמו לי את ייללת החתול הפצוע שבקעה מגרונו הניחר אך הכשרוני של הזמר המדובלל (והיפה, בניגוד למציאות המרה ברחובות. מזל שהנשים מדהימות).
אבל מה לנו כי נלין. יש בבייג'ין מועדוני דאנס מצוינים עם טכנו גרמני ונגיעות בטראנס עכשווי. יש מועדוני רוק קטנים ומקסימים. יש רדיו שנקרא "איזי FM" וכמו גלגל"צ גם הוא משמיע הרבה "מלון קליפורניה" של הנשרים. יש בכל פינה מוכרי DVD שפונים אליך בכמעט חשאיות: "לוקה, לוקה, די.וי.די" (כלומר: Look, Look, DVD). יש סרטים חדשים בחמישה שקלים ויש מליון ערוצים עם טלנובלות סיניות, והמון מוזיקת סאן רמו בסינית. עשרות נערות סיניות מטופחות מבצעות חיקויים מושלמים של סלין דיון וגברברים מטופחים עושים כבוד לג'ורג' מייקל (אתם בטח זוכרים ש"וואם!" היה ההרכב המערבי הראשון שהופיע בסין). מה אפשר להגיד, יש סצינה.

מצטער, עסוק עם אסתר עופרים

אז זהו, קומה, חזרתי מהאבק, מרוחות מדבר גובי, מעשרים מיליון מכוניות וזוגות אופניים שנכנסים אחד בשני וצופרים יחדיו כדי לספק את תאוות התגובות שלך, כלבת גן מאיר יקרה שכמותך, ויש לי מה להגיד. תמיד יש לי מה להגיד. אפילו משלמים לי על זה לפעמים כשאני מוצלח (ניסיתי פעם את השיטה של מיברג, של תשלום לפי שורות, אבל אני לא מקליד מספיק מהר). חזרתי ועל שולחני (טוב , במייל) חיכה מסמך מוזיקלי נדיר: שיחה בין מוטי שהרבני, אמרגן וחבר יקר, לבין יוסי כסיף, עורך מוזיקה ברשת ג' ואיש יקר אף הוא, בעל זכויות מרשימות בהחדרת מוזיקה חדשה בארץ בעשרים השנים האחרונות. שהרבני מנהל עכשיו פסנתרן וזמר חדש, אדם זילברמן, שזכה גם במדור התרבות של Ynet לשבחים. את אדם לא משמיעים, ובצר לו פנה שהרבני ליוסי כסיף בניסיון לשבץ אותו בתוכניות לילה.
את הדיאלוג שהתפתח בין השניים אני מנוע מלהגיש ככתבו בשל מגבלות של אתיקה וחוק, אבל תמציתו היא התחמקות של כסיף בטענה שחג הפסח קרב (זה היה לפני שנסעתי) ויש שלמה ארצי חדש. כל תחנוניו של שהרבני, שלשלמה ארצי לא צריך לדאוג, ושרשת ג' - שנשבעה לדגל הפצת המוזיקה העברית - חייבת לפחות לתת לו הזדמנות, לא הועילו. מכאן זה הפך מכוער מרגע לרגע. שהרבני, שנלחם על נפשו, נתקל בהתחמקויות ובתירוצים שונים ומשונים: "זו לא מוזיקה לפריים טיים", "זה לא רוק", "עסוק עם שלמה ארצי" , "עסוק עם אסתר עופרים". השיחה הסתיימה בלא כלום, ואחרי ששהרבני העביר את התמליל למערכת Ynet, צילצל אליו כסיף בזעם והודיע לו חד משמעית שהוא אמנם יכול לשלוח לו דיסקים, אבל דרש ממנו שלא יפנה אליו עוד לעולם.
וזהו, זה דבר המתווך בין האמן (במקרה הזה אדם זילברמן) לבין קהל שומעי המוזיקה העברית, ודינו שלא ייחשף לקהל מאזיני רשת ג' לעולם. ואני שואל בפעם המיליון: מה בעצם תפקידו של כלי תקשורת ציבורי? ומדוע ממשיכה משטרת המוחות והטעם לבודד אתכם מכל דבר שאינו עונה להגדרות הרייטינג שהוחלט עליה בחדרי חדרים? גם בימים המחורבנים שאנו חווים עתה, כדאי לזכור שפעם כשנרצה לחזור למשהו, הוא יהיה פגום, רעוע ומטולא.

מצטער, בלי פסנתרנים בפסטיבל הפסנתר

השיחה הזו משקפת את המצב כמו שהוא. גם מוזיקאים אחרים שזוכים לפרגון והערכה ביקורתית לא מצליחים לעבור את החומה הבצורה של נוטרי התרבות. דווקא יוסי כסיף, איש שיש לו זכויות רבות בהפצת מוזיקה חדשה ובפתיחות גדולה, מדגים היטב את תהליך הקונפורמיזים שעובר על המערכת כולה. כולם דואגים בראש ובראשונה לכסות את התחת, ומי אני שאאשים אותם. מי רוצה היום לסכן את מקום העבודה שלו? אז שי נובלמן והדרה לוין-ארדי יכולים לחכות עם הדיסקים שלהם (הם אכן זוכים לביקורות חסרות תקדים בחו"ל), אף אחד לא ממהר להפיץ אותם; ואדם זילברמן יכול להיות פסנתרן מופלא, אבל לא יוכל להשתתף בפסטיבל הפסנתר כי אף אחד לא ממש רוצה כשרונות חדשים, אלא לשמר את הקיים. ובכיכר דיזנגוף תמשיך המזרקה של יעקב אגם להשמיע את שירי הביטלס להנאת העוברים ושבים - ורק אלו מהתקופה שלפני סרג'נט פפר, כי המוטו הוא לא להרגיז אף אחד, גם ככה יש לנו צרות, ובכלל מה אתם רוצים מאתנו?
בסוף השבוע שעבר קייימה נילי לנדסמן ראיון עם יאיר ניצני, שבדומה לי מצר על עליבותה של תעשיית המוזיקה וחוסר היכולת שלה לקיים את עצמה. חשבתי אחרי הראיון הזה לגנוז את הטור, כי אם גם ניצני התייאש ולא רואה שום סיכוי לתעשייה (ואני הייתי מרחיב את הייאוש גם לתעשיית הבידור והתרבות כולה) והמצב כה קשה - כולם שרים עם שרהל'ה שרון ורוקדים עם פרנס - אז למה לי להיות שוב נרגן ולכאורה מנותק מהמציאות? אתם יודעים, מוזות, תותחים, בלה, בלה, בלה.
אלא שגם בגטו ניגנו מוזיקה והעלו הצגות, והיום, בגטו המודרני שדאגנו להקים לעצמנו, לפחות אפשר לשמור את זכות הבריחה למחוזות בהם הרוח נלחמת במציאות הקשה - משקפת אותה אם תרצו, ומעצבת מתוך תחושת הכאוס את היופי שעליו נתרפק בצר לנו. אנשים יקרים, המשיכו לצרוך תרבות, היא תתגמל אתכם בנדיבות ותעזור לכם לעבור את הימים הקשים, גם אם זה נראה לכם כמותרות בלתי נחוצים.

קראו את ביקורתו של גבע קרא-עוז, "אדם בתוך עצמו הוא גר", על האלבום של אדם זילברמן, תחת "כתבות נוספות"

*