מי בעד חיסול האייטיז ירים ידו

יש משהו מעורפל בכל מהלך הקריירה של להקת א-הא. איך בעצם מצליחה הלהקה הנורווגית הזו לשרוד בזמן שקולוגות היורו-פופ של זמנה התאיידו כבר מזמן? ממוצע גיל חברי הלהקה עומד על ארבעים והשיער הבלונדיני השופע של פול וואטקאר-סאבוי (גיטרות) ומייגן פורוהולמן (קלידים) כבר מזמן מדובלל. הסולן מורטן הארקט אומנם כבר בן 43 ונראה כמו באמצע שנות העשרים לחייו, אבל קשה להניח שנערות שנות האלפיים עורגות למי שנחשב בעשור האפל ליורשו של סיימון לה-בון.
א-הא היא, במידה מסוימת, אחת הלהקות היותר מקופחות של שנות ה-80. לא שהם חשובים באופן כלשהו, אבל שני האלבומים הראשונים שלהם היו רחוקים מלהיות מביכים. גם תמליליהם (כמה מהם לפחות) רחוקים מלהיות נוראיים ומדי פעם הם גם היו אחראים למלודיות אטרקטיבית שהפכו ללהיטים גדולים. הארקט – ואת זה יש לציין - הוא זמר מצוין שאחראי לכמה רצועות שירה משובחות. הוא עלה בקלות לא רק על כל מתחריו, אלא גם על פיגורות מוערכות יותר כמו סיימון הדוראן-דוראני. אבל לא רק בגלל כל אלו יש לא-הא מקום בהתנהלות הנוכחית של עולם הפופ. הארקט ושות', כך נדמה, חודרים (לפחות באירופה) לחלל גדול של מוזיקת איזי ליסינינג, שנותר ריק למדי. מי שאיבדו את עצמם בין הפרובוקציות של אמינם לנו-מטאל של לינקין פארק, בין הטו-סטפ גראז' לבין יבבות הדיכאון של תום יורק ובין הנאו-דיסקו של קיילי לפופ השחור של ג'יי לו, יכולים למצוא אצל א-הא שירי פופ עם מלודיות של בית- גשר-פזמון, מקצבים סוחפים, הפקה נעימה, מילים כתובות היטב ושירה ללא דופי. כל אלו אינם מעידים שא-הא הפכה בזקנתה ללהקה שכל חובב מוזיקה מוכרח לעצמו. הם אפילו לא מתקרבים ללהקה סקנדינבית אחרת - למשל ה"קארדיגנס", בעיקר לנוכח הכריזמה והאישיות של נינה פרסון (שחסרים להארקט) והכשרון הפנטסטי של חברי הקארדיגנס לעיבוד, ובעיקר לחיבור בין שירי פופ לצליל קשוח והדוק של רוק מופק לעילא. אבל הם בהחלט אמונים על מלאכתם.

המון מפיקים, תוצאה הומוגנית

“Minor Earth Major Sky” , שיצא בשנת 2000, הביא איתו את "Summer Moved On", שהצליח מאוד באירופה, וחברי א-הא, למרות ההצהרות על "קו חדש", המשיכו את האלבום החדש, "Lifelines", מאותה נקודה בה הסתיים הלהיט הקודם, והנדסו לעצמם צליל פופ תופס עם נגיעות בדאנס ואלקטרוניקה. הגיטריסט וואקטאר-סאבוי, המתגורר בשנים האחרונות בניו-יורק, ניסה, לדבריו, ליישר קו עם הצליל של העיר. הם אפילו חיפשו לעבוד עם מפיקים מתחומים שונים. אחרי מסע חיפושים ממושך, שכלל גם סירוב של כמה וכמה פיגורות נחשבות לעבוד איתם, הגיעו לבסוף לקלייב לאנגר ואלן ויסטנלי, שעבדו בעבר עם מדנס, אלביס קוסטלו ומוריסיי, וממש לאחרונה עם קטטוניה. הם גייסו גם את סטפן יוג', שברזומה שלו נכללים ניו-אורדר, בלר והפט שופ בויז. לצידם גייסה א-הא שמות חדשים כמו סווייד נאיד וטכנאי האולפן איאן קייפל, ועוד.
באופן מוזר למדי, רוב הרצועות נשמעות הומוגניות כמו הופקו על-ידי איש אחד, אם כי לא כולן שומרות על אותה רמה. ניתן להבחין בקלות ש-"Less Than Pure" (רצועה 10) הוא הטוב באלבום ומכיל יותר בשר מהשאר. השירים מתחלקים בין שירי פופ מהוקצעים שגם עשויים בטעם טוב, לבין שירי פופ הסובלים ממאפיינים יורו-פופיים שגם מיטב המפיקים הבינלאומיים לא יוכלו לכסות. א-הא אכן מנסים לעשות פופ והאלבום שלהם מנומס מדי, בורגני מדי. הוא לא מציק באף שלב, והתמלילים – גם הטובים וגם הנחותים - פורטים על אותו שטאנץ. ובכלל, א-הא מעולם לא עניינו לאורך אלבום שלם. אחרי שני שירים איתם מבינים את הפרינציפ מתחילתו ועד סופו, כך שאפשר לציין את שיר הנושא "Lifelines" כרצועה הנוספת שאפשר לקחת מן האלבום הזה. וזהו.