תוגת ירושלים

ירושלים היא עיר אכזרית. היא אכזרית כי מתמצים בה כל המשברים, העימותים והחולשות של החברה הישראלית: יהודים-ערבים, חילונים-דתיים, מזרחים-אשכנזים, שמאל-ימין, אינטלקטואלים מתוחכמים עם "עמך" מסורתי, ממשלה מול אזרחים. והאזרח הירושלמי חי את כל הקונפליקטים האלה יום-יום במציאות ממשית, אלימה ומאיימת.
לכן ניתן היה לקוות, שלפחות בתחום השירות העירוני יהיה מי שידאג לטפח את תושבי העיר האומללה הזו. אבל לא, על המכות הלאומיות שנוחתות על ראש התושב הירושלמי נוספת סדרה מרושעת של מכות אזרחיות. למשל:

ירושלים של טינופת

ירושלים היא עיר מטונפת, מהמלוכלכות בישראל. כל מי שמסתובב ברחובותיה נתקל בפחי-זבל שעולים על גדותיהם, בהררי זבל שאיש אינו טורח לפנות, באיי עשב שהפכו למצבור גרוטאות. הטענה המפוקפקת כאילו יש בעיר "בעיה מיוחדת של אוכלוסיה" - רמז "דק" למודעות הסביבתית הניאנדרטלית של תושביה - ממש לא מעניינת אותי, גם אם היא נכונה. מבחינתי, חובת העיריה לנקות את העיר בהתאם לרמת הטינופת שמייצרים תושביה ולא תושבי אוקספורד הבריטית.
אם הפחים עולים על גדותיהם, סימן שיש פחות מדי פחים, ואם מתקן האשפה של הכלבו תמיד מוצף זבל, סימן שתדירות פינוי האשפה נמוכה מדי. כל אלה הם מחובותיה הכי בסיסיות של העיריה, וממש לא מעניין אותי אם התקציב העירוני מאפשר עוד תריסר מכוניות זבל. אם העיר הזו כל-כך חשובה ל"עם ישראל" כפי שמשתמע מבליל הסיסמאות שנשפכו היום בעצרות החג, אז שימצא מי שרוצה להיות השר לעינייני ירושלים דרך לכפות על הממשלה גם לשלם עבור הכבוד הזה.

ירושלים של ארנונה

הארנונה בעיר הבירה היא מהיקרות בישראל, ודאי יחסית לרמת השירותים המסופקים לתושביה. העיר ענייה ולכן מגזרי אוכלוסיה עצומים - בעיקר ערבים וחרדים - משלמים מעט מאוד מיסים עירוניים. החרדים משלמים מעט לא רק בשל עוניים אלא גם מחמת "סידורים" פוליטיים שמארגנים את גיאוגרפיית הארנונה כך שבכל מקום שיש בו ציבור חרדי - יורד דירוג הרחוב או השכונה. התוצאה היא, שמיעוט מתושבי העיר נאלץ לשלם ארנונה בשיעורים העולים על אלה של רמת-אביב ג', סביון ורעננה. ובעבור מה? עבור שירותים עירוניים מהדלים והמצומצמים ביותר שעיר כלשהי בישראל מספקת לתושביה.

ירושלים של הפקרות

מערכת הפיקוח העירוני כבר הפגינה את כישוריה באולמי ורסאי, אבל האמת היא שלא צריך ללכת כל-כך רחוק. אין ירושלמי אחד שלא יצביע בקלות על שערוריות פיקוח למכביר: ממרכול שכונתי שהפך את כל חזית הרחוב שלו למחסן קרטונים ועד לבית-כנסת שבנה מתקן שירותים לא-חוקי בחצרו (תוך הריסת המבנה ההיסטורי); מפיצוציה שקמה לה בשטח ציבורי וקבעה עובדות בשטח, ועד לרמיסת פארק ציבורי עבור יריד שעשועים מסחרי.

ירושלים של בורות

רמת שירותי החינוך בבתי-הספר הממלכתיים בעיר הקודש היא מהעלובות בישראל. בתי-הספר הללו מקבלים רק את החבילה הבסיסית ביותר שמשרד החינוך מחייב. כל פסיק מעבר לזה מצריך תשלום מיוחד של ההורים. הנה, למשל, מה שנותן לתלמידיו בית-ספר ממלכתי בהרצליה (לא פיתוח): מכסות נאות של מורים משלבים, המאפשרים יצירת קבוצות לימוד פרטניות; מכסות נאות של מורים מסייעים, המאפשרים סלי שילוב לתלמידים מתקשים; העשרה בת כמה שעות שבועיות של ספורט מגוון (מסקווש ועד לטיפוס צוקים); לימודי השלמה (מחשבים, כלכלה, משפטים); "סלי חוויה" שנתיים לכלל התלמידים. כל זאת בלא תשלום ייחודי של ההורים, אלא על חשבון התקציב העירוני. ומה מקבל הילד הירושלמי מכל זה? כלום אחד גדול ומכעיס.

אז למה אתם מופתעים?

אם המדינה תמשיך לראות בעיר הענייה והאומללה הזאת בעיה "פרטית" של תושביה, שלא תופתע אם כל עסק משמעותי ימשיך להדיר את רגליו ממנה, ושלא תופתע שמגזר הביניים החילוני בעיר ימשיך ויסיק את המסקנה הבלתי-נמנעת: לקום ולעזוב (כפי שעשו רוב-רובם של חברי).
לעומת זאת, אם המדינה רוצה לראות בירושלים את "בירת ישראל הנצחית", "שער בת רבים", "עיר של זהב" (שחוברה לה יחדיו) ו"קריה נשגבה" - כלומר ישות לאומית-ממלכתית מועדפת - שתטפל בה בהתאם.
ולכן לפני שמצעידים ברחובותינו מצעדים חסרי-שחר (ומחוללי פקקי-תנועה לעייפה), ראוי שהמדינה תדאג לשני דברים:
1. שיוקצו לעיר אמצעים ותקציב שיאפשרו לקיים בה חיים שפויים וישחררו אותה מהתלות ביכולת הגבייה העירונית המצומצמת ומגבו השחוח של מגזר הולך ומידלדל.
2. שהמדינה תפקיע את ניהולה של העיר מן העירייה המקומית דלת-הכישרון ועתירת ההסכמים הקואליציונים, ותפקיד את ניהולה בידי מנהלת-על ממלכתית מקצועית, כיאה למקום שהוא הרבה יותר מעוד עיר בישראל, אלא אתר בינלאומי מהחשובים (והרגישים) בעולם.