גדי טאוב עונה למגיבים משמאל

הרבה מהתגובות לרשימתי "אין דרך אחרת" התרכזו במי צדק ומי טעה. את אלה אני רוצה להניח בצד, כי לא מדובר בניצחון בהתערבות או במי עכשיו יוכל להגיד "אמרנו לכם". השאלה היא מה לעשות עכשיו, ומה שניסיתי לומר היה שהפרמטרים הגדולים של הסכסוך לא השתנו: עדיין מדובר בשתי תנועות לאומיות על חתיכת אדמה אחת, קטנה, ועדיין הפתרון הוא מה שהיה ב 1947: שתי מדינות לשני עמים. גם אם ערפאת לא רוצה או לא יכול להסכים על חלוקה עכשיו, לא תהיה לפלסטינים ברירה בסופו של דבר, כמו שלנו לא תהיה ברירה. אנחנו לא הולכים לים, והם תקועים איתנו כמו שאנחנו תקועים איתם.
לאלה שמתנגדים ל"שתי מדינות לשני עמים" משמאל, או ממה שנדמה להם כשמאל, האלטרנטיבה נראית ברורה: "מדינת כל אזרחיה". הציונות, לשיטתם, היא "קולוניאליזם" ו"אפרטהייד", ולא בגלל הכיבוש בשטחים, אלא מיסודה. בעיקרון. הם שוללים מן היסוד את הלאומיות היהודית, ועד שלא ניפטר מהציונות עצמה, מרעיון המדינה היהודית, הם טוענים, לא ייגמר הסכסוך. הפתרון הוא לכן מדינה נטולת לאומיות בין הירדן לים, דמוקרטיה שכל אזרחיה שווים. לא במקרה הפנה אותנו אחד הקוראים שהגיבו לרשימה לאדוורד סעיד (שאת ספרו "אוריינטליזם" אפשר לקרוא עכשיו גם בעברית). לפי סעיד המערב תמיד לקה ביחס גזעני למזרח והציונות היא רק מקרה פרטי של הקלוניאליזם המערבי. גם סעיד רוצה לחסל את שליטת הציונים בפלסטינים על ידי "מדינת כל אזרחיה".
לא במקרה אינטלקטואלים ערבים שונאים את סעיד. לא במקרה הפלסטנים לא יוצאים להפגין ולזרוק אבנים לטובת "מדינת כל אזרחיה". מפני שצדיקי השמאל שמנקים את מצפונם התנכרות, צוננת ככל האפשר, ללאומיות היהודית, עסוקים לאמיתו של דבר רק במצפונם, ואוטמים את אזניהם לצרכים האמיתיים, הבוערים, של הפלסטינים. "מדינת כל אזרחיה"? מהצד הפלסטיני יש לזה שם: סיפוח. סיפוח לדמוקרטיה נוסח המערב, לפי מודל אמריקאי. בעצם אבירי המצפון האלה דורשים מהפלסטינים לוותר על מה שהם מוכנים למות בשבילו: מדינה פלסטינית. לאוזן פלסטינית זה דומה להפליא למה שמציעים המתנחלים.
אדוארד סעיד הוא לא רק אינטלקטואל אמריקני מובהק. הוא אינטלקטואל מובהק של המלחמה הקרה. כמו הארי טרומן, כמו לינדון ג'ונסון, כמו קנדי ורייגן, הוא רואה עולם מחולק לשתי אימפריות. הרוע הנצחי והטוב הנצחי. רק הפוך. "אימפריית הרשע" של רייגן היתה במזרח, זאת של סעיד במערב. אבל הם שותפים לעיקר: עיוורון שלם ומלא לשאיפות לאומיות. בוויטנאם האמריקנים ראו מאבק אימתני בין קומוניזם טוטליטרי וקפיטליזם דמוקרטי, בזמן שלאמתו של דבר הוויטנמים נלחמו על שחרור לאומי מהכיבוש האמריקני. בפלסטין סעיד רואה מאבק אימתני בין מזרח מדוכא ומערב קולוניאליסטי, בזמן שהפלסטינים נלחמים על שחרור לאומי מכיבוש ישראלי. מה סעיד וחסידי "מדינת כל אזרחיה" אומרים להם? מה שאמרה להם גולדה מאיר. אין דבר כזה עם פלסטיני. בואו תהיו אזרחים טובים של אמריקה קטנה בישראל. כאילו לא נשרף דגל אמריקאי בשטחים מעולם.
"מדינת כל אזרחיה", זה נפלא למצפון של ישראלים בשמאל. כמה זה מזכך, כמה זה נעים להיות צודק. כמה זה משחרר להיפטר מכל העוולות שעשתה הציונות במכה אחת, במחי סיסמא אחת. אבל מאחורי זה ישנה צדקנות אגוצנטרית. חמור יותר: אטימות לב למצוקתם של הפלסטינים. הצינה כלפי הלאומיות היהודית היא צינה כלפי הלאומיות הפלסטינית. אבל הם לא זורקים אבנים כי הם דורשים חוקה אמריקאית בשטחים. הם רוצים פלסטין. מאותם טעמים שאנחנו רוצים ישראל.
הציונות, ככל שהיא הכרה בלגיטימיות של הלאומיות, עמידה על זכותם של עמים להגדרה עצמית, היא גם הבסיס להכרה בזכותם של הפלסטינים למדינה משלהם. הם זכאים למדינה מאותם טעמים שאנחנו דרשנו לעצמנו מדינה. מי שמתנכר לזכות הזאת אצל היהודים, סופו שהוא מתנכר לה, בגבהות לב, גם בצד הפלסטיני.